הספר מתיימר להכניס נערות ונשים צעירות לעולם הפמיניזם. המטרה חשובה מאוד, אבל לדעתי הביצוע פשוט לא טוב. דבר ראשון, אם הכותבת מתיימרת לפנות לנשים צעירות, והיא עושה זאת מתוך ההשקפה שהן שוות מבחינת אינטליגנציה ורמה לגברים, אני באמת לא מבינה למה רוב מה שכתוב בספר מנוסח ברמה כל כך נמוכה, כאילו קהל היעד סובל מנכות שכלית כלשהי. הכתיבה היא המונית ומתלהמת, בלשון המעטה, הטיעונים מנוסחים באופן מסורבל, ורוויים בכשלים לוגיים. כמו כן, הכותבת, שהיא גם יוצרת וכותבת בבלוג ״Feministing" שוכחת לעיתים קרובות שהיא לא נמצאת בבלוג, אלא כותבת ספר, ומחפשת פידבק מהקורא (כל מיני ״אני צודקת, לא?״, ״מה אתן אומרות?״, ״נכון שזה מעצבן?״ וכד׳). כל זה, ואפילו לא התחלתי לתאר את הסאונד-אפקטס ("ARGH" ו-״hmmm" וכו׳).

אה, ועוד הערה מאוד מאוד מתבקשת - בתור ספר על פמיניזם, במיוחד כזה ששם ספוטלייט חשוב על הפמיניזם השחור, על החפצת הגוף הנשי ועל אידיאל הרזון, הייתי מצפה ממנו קצת יותר מנקבה לבנה רזה עירומה על הכריכה (?!). קצת לא ברורה לי הכריכה, ולא יודעת מי חשב שזה רעיון טוב.

עם זאת, חייבת לציין לטובה את הנסיון להציג כל מיני סוגיות מקוממות בארה״ב מזויות שונות; אבל שוב, הביצוע לוקה בחסר.

בקיצור, המטרה נחמדה, אבל הספר עצמו ברמה לא טובה, ולא מציג באור טוב לא את הכותבת, לא נשים בכללי ולא את הפמיניזם.

נמחק.

הספר הזה לא דומה לכלום. בואו נגיד, שאם תעשו את ההחלטה הנכונה, והספר הזה יגיע לידייכם, אתם הולכים לקרוא ספר הומוריסטי, מרתק, שנון ומעורר חשיבה ורצון לחקור, שנכתב בנושא מיניות הגבר (וגם סטיות מין והתנהגות מגדרית..) ע"י פרופסור לפסיכולוגיה וסקסולוגיה, שהוא במקרה גם גיי מוחצן, שלא מסתיר שהסיבה שבחר להתעסק במחקריו בעיקר באיברי מין זכריים, היא חד משמעית חיבתו הגלויה לאותם האיברים החביבים.

אני בודאות אזמין גם את שאר ספריו של ברינג :)

מומלץ לאנשים סקרנים ופתוחים בחשיבתם, ספר מעניין בטירוף!

הספר הזה היה הימור מבחינתי - הזמנתי אותו בהזמנה מוקדמת מאמזון עוד לפני שיצא לאור, ובעקבות המלצה שקראתי עליו בירחון אמריקאי. ממש לא התאכזבתי - ספר שנון ומצחיק, כתוב באופן נהדר ואפילו עם תובנות.

מה שמשעשע במיוחד זה שהכותבת, עיתונאית אמריקאית צעירה בשם קלי ויליאמס בראון, רחוקה מלהיות פסיכולוגית או סמכות מקצועית כלשהי לענייני "מְבוּגַרוּת", והיא חובשת בספר הזה את הכובע שכל אחד מאיתנו חובש מדי פעם - כובעו של החבר הטוב שממש טוב בלתת עצות, אך כמעט אף פעם לא מיישם אותן בעצמו. בגובה העיניים, בלי צל של התנשאות והטפה, עם המון סרקזם והומור עצמי, ציניות איכותית וסגנון כתיבה צעיר ונהדר, קלי מביאה לנו ספר מעולה ומצחיק, שכיף לקרוא וללמוד ממנו.

התוצאה מקריאת הספר - לא די בכך שלומדים טיפים חשובים ומועילים, אלא גם מקבלים פרופורציה. בעת קריאת הספר, נוצרת התחושה שהכותבת היא כמו חברה טובה, לפעמים יכולה לעזור בעצה מועילה, ולפעמים רק תומכת, מושכת בכתפייה וחושפת שהיא בעצמה הרבה יותר גרועה.

ספר מומלץ!

נמחק.

אני אתחיל בזה שמזמן, אם בכלל, לא יצא לי לקרוא ספר כ"כ מרתק עם עלילה כל כך מעניינת ומלאת תפניות כמו זו, אולי מאז הארי פוטר, רק שסדרת הארי פוטר מגיעה ב-7 כרכים, וכאן מדובר בספר גדוש התרחשות ותקריות הזויות לחלוטין, שבהחלט, כפי שנכתב בתיאור, מותירות את הקורא פעור פה.

הדמויות עגולות, ציוריות, מעניינות ועמוקות להפליא, והקורא לומד להכיר אותן כמו שהוא מכיר את עצמו, עד המחשבה הכי חבויה ששורצת אי שם במעמקי מוחם. בין סאטירה להרהורים פילוסופיים על מהות החיים והטבע האנושי, בין סיפורי אהבה נכזבת לסיפורי התבגרות וזקנה, סיפורי פשיעה, פוליטיקה, צרכנות נבונה ואפילו נדל"ן וסוג של גינון, הקורא מוצא את עצמו טובע בתוך מרק סמיך וריחני, שבושל לפי המתכון המושלם ל"איך-לכתוב-ספר-שואב".

כיוון שמדובר בספרו הראשון שהגיח לאוויר העולם רק ב-2009, נשאר לי רק לקוות שהוא לא אחרון, ושסטיב טולץ יעניק לעולם עוד ספרים מעולים, מרתקים והורגים מצחוק, פרי עטו.

אם להתייחס לספר זה כאל ניסוי מחשבה ולא כאל ספר רגיל, וככה אני בהחלט אוהבת להתייחס אליו, מדובר בספר גאוני. מהרגע הראשון שקראתי ביקורות לספר הזה והתחוור לי מהו הרעיון שהספר דן בו, ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו והתלהבתי רק מהמחשבה שאחזיק אותו בידיי. על אף שתועתעתי ע"י שמות הסיפורים המופיעים בספר, וחשבתי בטעות כי כל סיפור הולך לדון באדם ספציפי שקיבל מ"מכונת המוות" את סיבת המוות המתוארת בשם, כעבור שלושה סיפורים בערך הבנתי שזה ממש לא ככה, והספר הרבה יותר עמוק, מדעי ואינטליגנטי ממה שחשבתי.. באמת, ציפיתי לקרוא סיפורים קלילים ודיי שטחיים על אנשים שמגלים איך הם ימותו, מלווים בתיאורים הומוריסטיים של מוות גרוטסקי וצפוי, ומצאתי ספר שמעורר המון המון מחשבות בכל מיני תחומים, אם זה סטטיסטיקה, אם זה פסיכולוגיה אנושית, אתיקה רפואית וכדומה.

להלן הרעיון- מכונה שמקבלת דגימת דם, וכעבור מספר רגעים פולטת פתק עליו רשומה, במילה מעורפלת או שניים, סיבת המוות הוודאית של הנבדק. הרעיון הוצג באתר אינטרנט, ומייד מאות של אנשים נרתמו לכתוב סיפורים קצרים המציגים מצבים דמיוניים או תהיות לגבי בעיות שתעורר המכונה. הסיפורים שנכנסו לספר מקיפים את הרעיון מכל צד, ומגרים את בלוטות החשיבה באופן יצירתי ביותר.

הסיפורים שאהבתי במיוחד הם אלו שמנסים להבין את דרך פעולתה של המכונה, ומעלים את התהייה המצמררת- האם המכונה מנבאת את סיבת המוות של הנבדק או שהיא גורמת בעצם למותו כפי שניבאה אותו, והאם קיימת בכלל סתירה בין שתי התיאוריות? או כפי שהצליחה להציג טי ג'יי רדקליף בסיפורה, בציטוט שאהבתי במיוחד- "כאשר המידע איך אדם ימות מתרכז לכדי מילים ספורות ופשוטות, אותו מידע אובד ממיליון מקומות אחרים שהיו עשויים דווקא למנוע את ההתרחשות". :)

תארו לכם עולם שבו אפשר לגלות בוודאות של 100% את סיבת מותכם עתידי.. מהן כל הדרכים החיוביות והשליליות שניתן לנתב אליהן את הידיעה? הספר נותן הצצה לעולם אחר, שאליו בעצם היה הופך העולם הנוכחי שבו אנו חיים, אם רק הייתה מתגלה "מכונת מוות" כזו. כל השינויים החברתיים והתפיסתיים של העולם, פחדים חדשים של אנשים בד בבד עם שחרור מפחדים שהיה בלתי אפשרי להשתחרר מהם לפני המכונה, וכו'.

ספר מומלץ ביותר לאנשים שאוהבים לחשוב.

בראש ובראשונה, אני רוצה להתייחס לביקורות, שנודף מהן ריח מאוכזב של "זה לא עוד הארי פוטר"...
נכון, זה לא, וגם לא מתיימר להיות.

לרולינג יש כשרון כמעט על-טבעי בלתאר דברים - תיאורי האנשים שלה כל כך מוחשיים, שאתה מצליח לראות אותם ולדעת איך בדיוק הם נראים, כשהם יושבים בעליית הגג ומעשנים עם עצמם, או כשהם צוחקים ביחד תוך כדי שהם הולכים ברחוב. הכל מתואר לפרטי פרטים - מבנה הגוף, סגנון הלבוש, הפנים ואף הבעות הפנים. לקרוא ספר של רולינג זה כמו לראות סרט, או יותר מדוייק אפילו - לחלום חלום. זה גם מה, שלדעתי, כל כך משך אותי בסדרת ספרי הארי פוטר.

באופן חיובי, אני רוצה לציין שכמו תמיד, הדמויות של רולינג עגולות ביותר, וישנם רגעים שכל דמות מצליחה לעצבן, אך גם רגעים שכל אחת המדמויות מצליחה לעורר אהדה, או לפחות רחמים. אין כאן רעים או טובים - כולם אנשים אמיתיים, שמשקרים, חוטאים ועושים טעויות. יש כאן שיקוף כמעט מכאיב של חברה אנושית, עם כל האכזריות שבה, ולדעתי רולינג הצליחה לעשות את זה באופן מעולה.

מה שכן, דבר שיכול להציק לקורא - כמות הדמויות גדולה מאוד, יש בין כל הדמויות קשר כזה או אחר (מתוארת עיירה קטנה, שבה כולם מכירים את כולם), יש נקודות בהן כל המשפחות משיקות, וזה מבלבל מאוד עד אמצע הספר בערך, כשעדיין קשה לקלוט מי זה מי.

שורה תחתונה - זה לא ספר משנה חיים, ולא יצירת מופת ספרותית בקנה מידה היסטרי - מדובר ברומן יפה ומציאותי מאוד, שמציג חברה אנושית טיפוסית למדי - ובה חיים זה לצד זה עושר ועוני, דעות קדומות וזרים, כוונות כנות לצד צביעות- שבגלל הקרבה שלו לעולם האמיתי, כיף למצוא בו פרטים מוכרים מהחיים של כל אחד מאיתנו.. ולכן בהחלט הייתי ממליצה על הספר הזה.

מי שיגיד ששפרה קורנפלד היא עוד ידוענית שהחליטה לנצל את פרסומה ולנסות את עצמה בנעליים של סופרת - יחטא חטא בל יסלח. מדוע? כי ההפך הגמור הוא הנכון- מדובר בסופרת מחוננת ומבריקה, שבמקרה התפרסמה לראשונה ממשהו שאינו ספרות.

בתערובת אותנטית של עברית "מלעילית" של אשכנזים ואנגלית, בבקיאות בפרטים שרק דתל"שית חרדית לשעבר הייתה יכולה לספק, בתיבול של הומור ציני ושובב, שפרה מביאה את סיפורה של קהילה רקובה מהיסוד; חשוכה, מושחתת, אכזרית ומסרסת.

שפרה קורנפלד המבריקה, מציירת קהילה, שהאנשים בה מאבדים את אישיותם ורצונותיהם האישיים, ומצליחה לעשות זאת תוך כדי שהיא בעצמה לא מאבדת אף אחד מהם - סיפורי חיים, המתרחשים במקביל, נשזרים בסיפורי חיים של אנשים אחרים, ויוצרים חיים סבוכים ואמיתיים למדי.

הדמויות של שפרה אמיתיות ומציאותיות מאוד. הן חוטאות, מקוות, טועות ומפחדות, ולכן, בתור מישהי שמגדירה את עצמה כחילונית לחלוטין, הזדעזעתי לא פעם מהניגוד שבין המציאותיות, לחוסר האפשרות המוחלט שמצבים דומים יתרחשו בקהילה החילונית שבה גדלתי. בכניעה עיוורת של כבשים לרועה צאן, יושבי קהילת "ההר", הולכים בעקבות האור שהרב וייסגלאס, מנהיגה, מעניק להם, בלי לשים לב שכל מה שיש בהם ומסביבם, זה רק כמויות אדירות של חושך.

שמעתי כבר ביקורות ברשת ובמקומות אחרים, לפיהן הספר הוא עלילת דם, שמאירה את הקהילה החרדית באור שלילי ולא צודק, וכי הוא מעורר שנאה וניכור כלפיה. דבר ראשון, זה שהסופרת בחרה להתמקד בקהילה מהסוג, ברור ומובן מאליו כיוון שזה המקום שממנו היא באה והוא קרוב לה. דבר שני, לשחיתות והנוכלות אין דבר או שניים עם אמונה, היא סותרת אותה והיא יכולה להתקיים בקהילה מכל סוג שהיא.

ודבר שלישי- אין צורך להיות יפי נפש. הקהילה המתוארת לא סוריאליסטית, והמתואר לא רחוק מהמציאות. היא לא המציאה את השידוכים, את בנות ה-15 שמתחתנות לפני שיודעות משהו בחייהן, את בושת-החובה שאישה חייבת להרגיש, ואת הפסיקות של לחתן אנס ונאנסת. זה לא מופרך בכלל, חייבים לדבר על זה, וטוב מאוד שזעקת אותן נשים נשמעת.

במבט כולל על הספר - ספר מעולה ויפייפה. מזמן לא התרגשתי כך מספר, ואני ממליצה עליו מאוד.