"תובנה לא פחות חשובה בעיני שעליה עמדתי בשלבים מאוחרים בחיי היא זו שב'שקד' למדתי על עוצמתו של כוח הרצון. לימים היתה לי הארה. הבנתי שכושר גופני ויכולת פיזית הם תכונות או כישורים חשובים אך חשובים מהם, הם הנחישות וכוח הרצון והחוסן המנטלי או במילים פשוטות ש'הכול בראש'". (עמוד 114)

הספר "אוטוביוגרפיה של ריצה" מאת העיתונאי והאצן החובב יוסי מלמן מתאר את מסכת חייו שלו, כאשר היא מתמקדת בעיקר בריצה ומקומה בחייו. מלמן, עיתונאי חד וענייני, הנחשב למומחה בתחום הביון, כתב ספר מרתק במהלכו הוא מתאר כיצד עלה ארצה מפולין ועל שאיפתו להיעשות לישראלי. כך הקורא עובר יחד עם מלמן בתחנות חייו קן השומר הצעיר, הפועל תל אביב, קיבוץ בית אלפא וסיירת שקד. הפרק העוסק בזו האחרונה היה לדידי, כמי ששירת בצנחנים וכחובב היסטוריה צבאית (במיוחד של צה"ל) ואצן חובב, המעניין ביותר. במהלכו מתאר מלמן כיצד צלח את המסלול המפרך הודות לכוח הרצון שלו וההתמדה: "אך היו גם טירונים חסונים שגופם צריך היה לשאת במעמסה אך רוחם נשברה. הם לקו, במה ששמואל, אחד מחברי לריצה מכנה "דלקת בקרום הרצון". בעניין זה, יש בקלישאה הצבאית "אין לא יכול יש לא רוצה" גרעין של אמת. לא הייתי חייל מצטיין. אפילו אפשר להגדיר אותי כחייל גרוע. אחד המכי"ם הדביק לי את הכינוי "צ'וקו" מלשון "מצ'וקמק", לא מסודר. התקשיתי להרכיב בעצמי את החגור ונעזרתי בדורון או בששון החיפאי, בחור גדול וחזק שהיה המא"גיסט בפלוגה. מקבצי הירי שלי במטווח לא היו משהו. לא יכולתי להתגאות ביכולת הניווט שלי. נחשבתי גם לחייל "פלספן", שמרבה לדבר, כלומר ללהג, להעיר למפקדיו ולהתחכם. נענשתי על כך באינספור השפלות ועונשים קשים. לעתים נדירות זה היה משעשע. לרוב מטופש. במיוחד עם גרמתי לכך שאחרים יסבלו בגללי. גם לאחר שסיימתי את האימון הלוחם שבו קיבלנו כבר הכשרה מקצועית יותר בניווט, הרכבת מטעני חבלה, גילוי ופירוק מוקשים, פשיטות על יעד מבוצר והפעלת אמצעים מיוחדים, לא השתפרו יכולותי. נשארתי חייל לא מי יודע מה גם כשהצטרפתי כלוחם לפלוגה מבצעית וגם אחר כך כשסיימתי קורס מכי"ם וקורס חובשים. השתתפתי במארבים לאורך תעלת סואץ, יצאתי לסיורים בציר הצפוני מהעיר קנטרה למוצב "טמפו". השתתפתי בסיור שנפל למארב מצרי של כוח קומנדו שחצה את התעלה והרג במטח אש ראשון ארבעה מאנשי הסיור. הלם שיתק אותי לשניות. לא הבנתי מה קורה סביבי. אך מהר מאוד התעשתי. נטלתי את המקלעון, הצטרפתי לכמה מחברי שעלו על הסוללה והשיבותי יחד עמם אש לעבר המארב המצרי. מאוחר יותר השתתפתי בפשיטות מעבר לגבול ללבנון ובאזור ים המלח לשטח ירדן , בפעולות שנועדו להרוג מחבלים. שרתי ברצועת עזה וגם שם רדפנו אחר מחבלים. לסיירת "שקד" נקשרו, כתרים רבים, על הישגיה והצלחותיה, למגר, או לפחות לצמצם עד מאוד את הנוכחות והשליטה של המחבלים על הרצועה בכלל ועל מחנות הפליטים בפרט. אפשר שהם אפילו מוצדקים." (עמודים 112-113) לאחר פרק זה בו מתגלות בבירור תעצומות הנפש של מלמן לגלות נחישות והתמדה לא ייפלא בעיני הקורא כי הוא המשיך והתגלגל תחביב מרוצי המרתון והשתתף בתחרויות טריאתלון ואירונמן ברחבי העולם. ספר מצוין. כתוב היטב שכיף לקרוא. מומלץ בחום במיוחד לאלו שגם רצים. תקראו את הספר ואם לא צאו לרוץ!

ספרו של מלמן – עיתונאי שעוסק בעיקר בנושאי מודיעין וביטחון – מתחיל דווקא במשבר: בתיאור ארוע לב שלקה בו, שהתחיל בזמן ריצת הבוקר היומית שלו, לאחר שכבר החשיב את עצמו לספורטאי רציני שוודאי מחוסן מפני צרות מסוג זה. משם עובר מלמן לספר את סיפור חייו, החל מישראל התמימה של שנות החמישים, ובתוכו שזורים סיפורים מעניינים ביותר על תחילתם של מרוצי הטריאתלון בעולם, על ראשיתם של מרוצי החובבים בארץ, על כל מיני דמויות צבעוניות מעולם הריצה העולמי והישראלי ועוד ועוד. מעורר השראה במיוחד הסיפור שלו על איך בכלל התחיל לרוץ, וכן ההתגברות שלו על שלל פציעות ותאונות שקרו לו לאורך הדרך. באתר של 'ידיעות-ספרים' תוכלו לקרוא את הפרק הראשון. מומלץ מאוד לחובבי ריצה.
(עוד ביקורות שלי על ספרי ריצה בבלוג שלי, אמא רצה: http://emaratsa.wordpress.com)

נהניתי - כתיבה שוטפת וקריאה, סיפור מעניין ומראה על נחישות בלתי רגילה וכח רצון הגובל לעיתים ב"משיגעס".