לאחר שקראתי את גם לנו יהיו פרחים של פאם ג׳נוף ,ופרסמתי כאן ובפייסבוק סקירה על הספר, המליצו לי לקרוא את הספר הזה שביניהם יש הרבה
נקודות דימיון,
.
ספר זה הוא סיפורה האמיתי של משפחת חיגר שמצאה מקלט בביוב מאיימת הנאצים.
הספר מסופר כיומן של הבת כריסטינה שהייתה בזמנו בת 7.

ספר מעולה .
מומלץ .
אני מאוד אוהבת ספרים על השואה , וספר זה בשונה מאחרים שקראתי זה הסיפור האמיתי שמוספר על ידי כריסטינה חיגר.
עלילה עוברת את כל עליות והמורדות שעברה המשפחה מכיבוש הרוסים את לבוב ולאחר מכן הכיבוש הנאצי .

ביליתי חצי שעה לערך במחשבה אם לקנות וכמובן שלקרוא ספר שואה כשהייתי בסטימצקי השבוע. ואם כן - אז איזה?
מצד אחד, יש לי התחייבות אישית (שעליה אספר בהמשך) לגביי השואה. מצד שני... זה נושא כאוב, ורגיש מאוד.
ובכנות, נושאים כאלו לפעמים גורמים לי לבכות.
אבל כמו שאתם רואים, כן קניתי, וכן קראתי. הייתה לי התלבטות קטנה בינו לבין הנערה מברלין. אולי זה היה הגיל הצעיר שצויין על הכריכה, אבל לקחתי אותו.

לפני שאתחיל בביקורת שלי, תנו לי לספר לכם על ההתחייבות שלי ביני לבין עצמי.
שנה שעברה קראתי פעם שנייה בחיי ספר שואה; אנה פרנק. ספר מטלטל וכואב לכל הדעות (או לרובן). הגעתי למסקנה בעקבות הקריאה על הספר.
המוטו בעקבות השואה, של הניצולים שלה, ושל כל מדינת ישראל בטקסים האלו - לא אחר מאשר "יזכור", או "נזכור ולא נשכח".
כפי שאתם רואים, במאה שלנו מתחילות הכחשות נשנות. גיחוכים בצפירה, זיופים של הצגות בטקסים. כי הרבה מהדור הצעיר כבר לא זוכרים איך זה.
מכיוון שאינני צאצאית לניצולי שואה, אין לי היבט אישי על הדבר הזה שנקרא "שואה". ואיך לתולעת ספרים קל לזכור דברים? על ידי קריאה. לכן התחייבתי ביני לבין עצמי לקרוא ספר שואה פעם בשנה, והשנה הזאת העצמתי את הזיכרון בכך שרכשתי את הספר.
אני חושבת שגם לכם כדאי לעשות משהו בסגנון. רק אם אתם רוצים.
אז לקראת יום השואה, נזכרתי בהבטחה שלי לעצמי, וככה זה קרה.

זה... ספר השואה השלישי שקראתי בחיי. השני שלא יועד לילדים. הראשון היה "המגירה השלישית של סבא" (אם אני זוכרת את השם נכון), ספר שבתור ילדה קסם לי מאוד. השני, כמו שאמרתי - אנה פרנק.
ועכשיו הספר הזה.
יש בו אותו כאב בין המילים, בדיוק כמו באנה פרנק. הסיפור, לדעתי, רחוק באלפי מונים.

"הילדה בסוודר הירוק" מגולל את סיפור ילדותה של קריסטינה חיגר. "נסיכה" מלבוב, עיר שהייתה נתונה לשליטה פולנית מאז 1918. עד 1939 הייתה לה ילדות דיי רגילה. בעצם, דיי עמוסת מותרות. היא גרה בבית גדול, עם מלאי צעצועים, וכסף. לעיתים גם התעקשה לא לאכול. רק כדי להציק לאומנת האומללה שלה.
הכל השתנה בשנת 1939, כמו שצויין. לבוב עברה לריבונות סובייטית, ומשם החיים שלה התחילו להתדרדר. הרוסים דיכאו את רוח האנשים והקשו את חייהם עד כדי סכנה. אומנם לא רצחו אף אחד, אבל שלחו לא מעטים שראו כ"לא מועילים" אל הקור הרצחני של סיביר, שם מתו מחוסר הסתגלות לתנאים ומחסור גדול ברכוש.
אבל שום דבר לא הכין אותם לפלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941; לבוב הייתה בין הערים הראשונות שנכבשו, והיהודים קובצו לגטאות. הם חיו מיום ליום בקושי ענק. תנאי המחייה גבלו בבלתי אפשרי.
וכל הזמן נאלצו להתחבא, להישאר סגורים, שלא יראו אותם. זה היה מאבק יום יומי לשרוד. שנתיים חלפו עד שעלה רעיון הבריחה לביוב, וברגע המכריע, כשכמעט כל מחנה הריכוז הושמד - הם ברחו כמוצא אחרון.
במהלך השהייה בביוב עמדו בפניי בחירות קשות עצומות, תנאי מחייה כמעט לא אנושיים, עלטה מוחלטת, חוסר באספקה, חוסר בהגיינה, ומחסור תמידי במזון.

הספר לא סובב סביב החיים בביוב, אין זה העיקר. העיקר הוא הילדה בסוודר הירוק. אותה הילדה ששמרה את הסוודר במהלך כל הטלאות שעברה, וכיום הוא עוד מוצג במוזיאון.
קריסטינה סיפרה את סיפור חייה בבהירות ובזיכרון יוצא דופן, תיארה היטב את תחושת הריקנות, הרגשות הסותרים, החיים הנחותים שעברה שם. בפני הסופר נפרשים זכרונות כואבים ועצובים מפיה של ילדה צעירה, שכיום היא אישה מבוגרת.

זה סיפור מרגש וכואב על השואה, אמיתי, ועם כך פשוט לא נתפס. אנשים חיו ככה במשך 14 חודשים. ועוד לפניי היו במחנה ריכוז, תחת שליטה של פסיכופת גמור.
והוא אנושי כל כך. כל כך... תמים, ועצוב. מגיל צעיר כל כך, להיות כרוך בזוועות כאלו, זה נראה לא אפשרי. זה מטלטל, ומזוויע. ומטיח את המציאות בפרצוף.
ספרים על השואה זה פשוט ספרים... שקשה לשכוח.
וזאת בדיוק המטרה.

בתחילת היקורת ציינתי "יש בו אותו כאב בין המילים, בדיוק כמו באנה פרנק. הסיפור, לדעתי, רחוק באלפי מונים.".
אני לא יכולה לקבוע מה היה קשה יותר. מטלטל יותר. זוועתי יותר.
אני לא יכולה לומר איזה מהספרים אני מעדיפה.
אני לא יכולה להחליט איזה סדר אירועים היה יותר מרתק (ולקבוע על הספרים האלו לפי זה - זה פשוט טמטום לשמו).
כי לא הייתי שם, כי לא עברתי את כל זה. וזאת תהיה פשוט אכזריות לשמה לומר את זה, אפילו לחשוב על זה גורם לי לרצות להקיא.
אז כן, עלה בי הרצון הקל להשוות. אבל אין מה להשוות. אנה פרנק הסתתרה בעליית גג, וקריסטינה הסתתרה בביוב, מוקפת בעכברושים ושרצים. אנה מתה, קריסטינה חיה. זה קצת אירוני שמי שחיה בתנאים שנראים קצת יותר אנושיים והגיינים מתה ממש לפני סוף המלחמה.

השואה זה כתם גדול בהיסטוריה היהודית. לי, בתור יהודייה שלמה, כואב לקרוא על המקרים האלה ועל האיבה כלפיינו. אני מכבדת את המוצא היהודי שלי וגאה בו. אז מאוד כואב לראות אנטישמיות והתעללות ביהודים.
מה שהכי כואב, זה שהיטלר לא עשה את זה כי הוא שנא יהודים. לא רק. אלא בעיקר כטריק שיווקי כדי לעלות לשלטון ולהישאר שם.
והיטלר... כמעט והצליח. וגם אחריי השואה ומותו, קריסטינה מדברת בכנות על הקשיים לאחר המלחמה.

אני חושבת שאם יותר היו עושים כמוני, מקדישים יום-יומיים בשנה כדי ללכת להשאיל ספר שואה מהספרייה או לקנות אחד רק כדי להקדיש קצת כבוד למען כל הסיפורים האישיים שלא נוכל לשמוע מפי אנשים מתים, ולעשות להם כבוד... אולי לא היינו במצב כל כך עגום, ואולי ילדים מהבית ספר שלי לא היו מגחכים בצפירה, או מחכים לשנייה שזה ייגמר כדי לספר על כמה שזה משעמם וחסר תכלית.

אז פשוט תקראו אותו. אני ממליצה עליו בחום, ומזהירה לחלופין - זה ספר קשה.

במסגרת הלימודים ציוו עלינו לראיין ניצולי שואה ולהכיר את סיפורם ,
לשם כך פניתי אל מכרת משפחתי , אישה שלמרות מגבולותיה הפיזיות הרבות שהיו אותות לגופה הבא בימים ניחנה בזיכרון יוצא דופן , מוחה לא התנוון אף על פי שנותיו הרבות והיא זכרה כל פרט ופרט .
אישה זו לא הייתה במחנה ריכוז אלה במחנה עבודה ,היא הייתה שם רק מספר חודשים בודדים אך למרות זאת הרגישה כמי שחי במקום שנים.
היא הייתה לבד ,ללא הוריה שנלקחו אל מחנות ההשמדה ונרצחו באכזריות, היא הייתה רק נערה צעירה שלמשך מספר חודשים הטלטלה בין חיים ומוות שהשאירו צלקת נצחית .
היא הייתה נערה אשר ציוו עליה ביחד עם שאר האנשים לחפור בורות על מנת שיקברו את גופות המתים בנוסף לעבודות הפיזיות הקשות שכפו הנאצים ,לא הייתה לה ברירה-היא כמהה לחיים.

זו הייתה פגישתי המודעת הראשונה עם ניצול שואה, פגישה שלמרות שלא הכרתי במיוחד את האישה השאירה עלי חותם תמידי, סיפורי השואה קמרו עור וגידים לאישה אנושית אשר חוותה את תת האנושיות.
המטרתי עליה שאלות רבות והיא ענתה עליהן ככל יכולתה למרות שניכר בברור כי העלת הזיכרונות הייתה משימה מכאיבה עבורה והצדק עימה, מי רוצה להיזכר בזוועות העבר ?
למרות זאת הסקרנות הייתה עזה ,הייתי נערה סקרנית שרצתה לדעת ממקור ראשון .
לאחר זמן מה שאלתי את השאלה הקשה ביותר מבחינתי- כיצד היטלר יכל לעשות זאת ? היא הסתכלה בעיני ופלטה קללה נמרצת מפיה כאשר שמעה את שמו של האדם הנתעב והבלתי אנושי.
בשלב זה לא יכולתי להחזיק את הדמעות שנאגרו בשתי עיניי ונתתי להן יד חופשית להתפרץ כרצונן.

" אני מתנצלת ! אני פשוט...זה כל כך...." מלמלתי חנוקת דמעות.
האישה לא הגיבה,אני חושבת שהיא בעצמה הייתה על סף בכי .
" היטלר הארור ! איך הוא יכל לעשות זאת ?! " קראתי בזעם.
"אני מתנצלת שנאלצת לעבור זאת ! " המשכתי למלמל , כאב לי עבורה , כאב לי עבור כל ניצולי השואה ועל הצלקת שהשואה ומלחמת העולם השניה השאירו.

בסופו של המפגש התחבקנו בחום ואני הלכתי אל דרכי , מותירה אותה בשרעפיה .

אינני יודעת מה עם אישה זו כיום , אני רק יודעת שהיא טפו טפו עדיין בחיים,אם ניתן לקרוא לחייה "חיים ".

הילדה בסוודר הירוק הינו ספר שלמרות שהילדה שהספר מתאר את סיפורה לא עברה פיזית את השואה הוא הילך עלי קסם מאיים וגרם לי להרהר בסיפורה של המכרה .
כיצד ניתן לשהות כל הזמן באותו המקום ? ועוד בביוב ? כיצד ניתן לחיות בחשכה ולא לראות אור יום זמן רב ?
כיצד ניתן להיות ילדים במקום שהאנושות אינה מנת חלקו ?

למרות שסיפורה של קריסטינה חיגר שונה בתכלית מסיפורה של האישה שפגשתי ישנם קווי דמיון רבים , שתיהן חיו בתנאים שאינם תנאים שקשה לאדם בימינו לשער.

אומנם הסיפורים הללו רחוקים מאיתנו שנות אור כביכול אך הם חיים ופועמים ואסור לשכוח! אלה אינם רק סיפורים,אלה אנשים אמיתיים שעברו את הזוועה על בשרם ויש צורך לכבד אותם כהלכה , לתת להם את הכבוד הראוי להם.

סיפור אמיתי, אנושי ומטלטל, על השרדות בתקופת השואה, ועל המאבק לחיים בנסיבות הקשות מכל.
זהו סיפור מדהים על חברות, גבורה וכח רצון.
כדי להמלט מהנאצים משפחת חיגר ירדה לביוב כקבוצה, ושם שהתה 14 חודשים, עד שחזרה לראות אור יום.
התנאים האיומים עימם התמודדו חברי קבוצה כללו: מגורים יומיומיים לצד עכברושים וחולדות, סכנת טביעה משטפונות מי שלגים באביב,הליכה בתוך צינורות בקוטר 40 ס"מ מדי יום, כדי לאסוף מעט מי שתיה ממזרקה ועוד.
מלבד התנאים הפיזיים הקשים היה על המשפחות להתמודד עם חוסר הפרטיות, חוסר היכולת לראות אור שמש, כינים ומחלות.
מבצע הצלתה של המשפחה הוכתר בהצלחה הרבה בזכותו של לאופולד סוחה, המלאך המושיע של הקבוצה,
פועל ביוב פולני קתולי, גנב לשעבר,שמחליט, תוך סיכון חייו, לעזור לקריסטינה ומשפחתה, ובכך לכפר על מעשיו.
הסיפור מסופר מפי קריסטינה חיגר, שהיתה אז ילדה בת שבע,
שטוענת, שבסופו של דבר, מה שהציל אותם, מלבד הניסים, היו: התקווה, השיגרה, וההומור.
המלצות שראוי, לדעתי, לאמץ בכל תקופה קשה.
מומלץ ביותר!!!

הספר מזעזע ומצד שני מרתק, קשה לעזוב מהיד, סיפור חזק מיוחד. עם כל הספרים הרבים שקראתי על השואה וכולם מזעזעים. הספר היה פשוט קשה ואכזרי. אני גם צפיתי בהמון סרטים על השואה, אני לא מבינה אחרי מה שאני מגלה על השואה איך אפשר להכחיש אותה. מסופר על משפחה שנאבקה כשנה וחצי על חייה ולשם כך התגוררה בחיובים. המשפחה הצליחה להינצל במצב רעוע גם מבחינת בריאות נקיון ההרעבה שגרמה להם להיראות כשילדים. והופעתם הייתה מרושלת ודוחה.

וואו... ספר אנושי, מרגש, סיפור על השרדותה של משפחת חיגר בביוב..על אנשים טובים שעזרו להם לשרוד.. והכי חשוב סיפור של חברות אמיצה.. כדאי כדאי לקרוא!!

ספור הצלה מדהים של קבוצת יהודים במהלך השואה בעיר לבוב בפולין. הקבוצה ניצלה במחבוא בתעלות הביוב של העיר. ספור מרגש אנושי מתוך נקודת מבט של הילדה המספרת את הסיפור. מי שאוהב את הז'נר הזה יקרא את הספר ללא הפסקה.

ספר יפה שעלילתו אמיתית וזורמת.
מציג את מהלך חייהם של משפחת יהודים בשואה ואת התלאות אשר היה עליהם לעבור , כל זאת מנקודת מבטה של הילדה הקטנה במשפחה .
הנאה מובטחת לאוהבי סיפורי שואה וסיפורים מבוססי המציאות .

ספר מקסים המגולל את סיפורם של משפחת חיגר בצל השואה.
סיפור מטלטל עד כדי כך שאי אפשר להפסיק לקרוא.
מומלץ!