• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מעשה תמר

מעשה תמר

מאת שלומית אברמסון

הביקורת של mey zahav

תמונה של mey zahav
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
מעשה תמר

מעשה תמר

מאת שלומית אברמסון

הביקורת של mey zahav

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של mey zahav
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2005
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
Muhandes
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 9 שנים

“הספר מגולל את סיפורה של תמר אשת ער המקראית, בעיקר מנקודת מבטה של ​​תמר. באופן כללי אני נהנה מז'אנר ה”

13/46
ביקורות על מעשה תמר
הבאה
לינה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

אוי כמה שזה כיף לשעות ספורות לחזור אחורה בזמן,להתעטף בבגדי המקום, לנשום את אוויר ההרים של פעם ולהיכנס לאוהל בתור דמותה של תמר אשת ער. תמר, כמו נשים רבות בתנ"ך המצטיירות כנשים "פאסיביות",ברגעים הקריטיים של החיים קמות ומשמיעות את קולן,עושות מעשה ומשנות בעצם גורלות. תמר זכתה להיות מהמתחילות את שושלת דויד. בהמשך השושלת עולה סיפור דומה של רות המואבייה שגם אל מול כל הסיכויים, "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'", מצליחה לשנות את גורלה ובעצם את גורלנו של כולנו ולהביא יחד עם בועז את עובד, סביו של דויד המלך. מסיפורה של רות למדה אני לקבל את הגר,את הזר ואת השונה. מסיפורה של תמר למדה אני אומץ ומהי תושייה. מסיפורה של שלומית נהניתי מאוד..
קריאה מהנה :)

מסיפורה של שלומית

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אברהם
אברהם
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של חלבי
חלבי
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של רונית
רונית
5קוראים|גיל ממוצע73|60%נשים

על המבקרת

תמונה של mey zahav

mey zahav

חברה מזה 14 שנים
4 ביקורות•23 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•פסיכולוגיה - כללי•ספרות מקורית
תמונה של mey zahav
mey zahav
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות4
לייקים שקיבלה23
דירוג ממוצע4.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת2פסיכולוגיה - כללי1ספרות מקורית1

דיון על הביקורת

1 תגובה
חלבי
חלבי•לפני 13 שנים

יפה

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של mey zahav

צלה של הרוח

צלה של הרוח

קרלוס רואיס סאפון

בתל אביב באחד מהרחובות המקבילים לשנקין נחלת בינימין ישנה חנות קטנטנה. מי שעובר ברחוב אינו שם לב שמעבר לדלת העץ הקטנה נצור עולם שלם של אגדות מסעות והמון המון ספרים מיוחדים וגם נדירים מכל העולם. באחד מימי השוטטות שלי בעיר מצאתי את עצמי יושבת על שרפרף עץ מגולף עם כוס תה ביד מקשיבה לבעל החנות לסיפוריו אודות מסעותיו מסביב לעולם אחר עתיקות וספרים. הספר הזה החזיר אותי לאותה פעם ראשונה שנכנסתי לחנות והכל הרגיש כל כך קסום והריח היה משכר. אחד מתוך אותם רגעים מופלאים בקריאת ספר טוב הוא שזיכרון מציף אותך באמצע הקריאה ואתה פשוט מתענג וחי אותו מחדש. נהניתי מאוד. קריאה מהנה (:

לפני 13 שנים•
★★★★★
•mey zahav
האדם מחפש משמעות

האדם מחפש משמעות

ויקטור פראנקל (פרנקל)

ובכן ספר זה נאלצתי לקרוא במהלך קורס פסיכולוגייה כמובן.
הקריאה אינה פשוטה ואף משעממת לעיתים אך הרעיון המרכזי שבספר שאותו לקחתי איתי לחיים הוא רעיון שלמענו בעצם נולדנו לעולם הזה והוא- חופש הבחירה. ויקטור הסופר מספר על חוויות מהשואה ומתרגם בצורה מאוד רגישה את הקושי שבמקום בו יש לאדם הכי פחות חופש ואין יותר מה לחפש... גם במקומות הללו הנמוכים ביותר יש לנו את חופש הבחירה לקבל ולשנות פנימה. ספר שהשאיר בי חותם אני חושבת לכל החיים.. קריאה מהנה

לפני 13 שנים•
★★★★★
•mey zahav
ורוניקה מחליטה למות

ורוניקה מחליטה למות

פאולו קואלו

ספר מעולה!! ממש עזר לי בתקופה לא קלה. ממליצה בחום לא קשה לקריאה ודי סוחף קל להתחבר עם הדמות הראאשית.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•mey zahav

ביקורות נוספות על "מעשה תמר"

מעשה תמר

מעשה תמר

שלומית אברמסון

דילמת הפרת חוק, כאמצעי להשגת צדק

ימים קשים עוברים עלי, תחושה קשה שלבטח מלווה את כולנו. אני מתקשה לקרוא ספרים, קושי המבטא אווירת נכאים בהוויה הישראלית העכשווית, המעלה סמני שאלה ממשיים לגבי עתידנו.

לעתים בכאוס הזה, אני מחפש מפלט, בסוגיה מקראית המשליכה על הוויה האנושית העכשווית, כמו הדוגמה מלפני מספר חודשים, בשעה שהכנתי הרצאה על רות המואביה, שכלוחמת צדק, בקשה לקבל את זכויותיה, להתחתן עם הקרוב לה, כגאולת האישה, ולהשיב את אדמת החותנת שלה נעמי. לצורך כך בהיעדר ברירה, היא יצאה לגורן לפתות את בעז, כאחרונת הזונות. סיפור תנכ"י שמתכתב עם סיפור נורא אחר, של תמר, שהיה מגיע לה להתחתן עם אחיו של בעלה שנפטר, אבל מה לעשות ויהודה האב, בצדק, חשב שתמר, אלמנה שחורה, כזאת שהורגת מטפורית את בעליה, גורמת להם נחאס. היא התקוממה מול התיוג הנורא ויצאה להשיג זרע – מהות החיים מבחינתה, ישר מיהודה, באמצעות העובדה שהתחפשה לזונה על אם הדרך.

היא לקחה סיכון מטורף, משום שמעשה של זנות וגילוי עריות, היה עלול להוביל לשרפתה על המוקד. וואו איזה אומץ, אבל בעוד מועד היא דאגה לשמור ראיות שהאב הוא לא אחר מיהודה, כמו סלפי בימינו.... התנ"ך, למרות החטאים שעשתה, למרות הטבואים ששברה, אוהב אותה, משום שהיא האישה שמהשושלת שלה נולד מואב ובהמשך דוד.

אני ככלל אוהב מנהגות, הלוחמות על העקרונות שלהן ושלנו, יש להן אינטליגנציה, יותר משוכללת ומורכבת מרוב הגברים ששמים את עצמם בעמדת מנהיגות, שלא פעם מאופיינת באלימות, ובחוסר רגישות ואינטליגנציה. רוצים הוכחה, תחשבו על הקרב שמתחולל בימים אלה, בו מנהיגים המבקשים מהפכה גברית שוביניסטית בעיקרה. מולן ניצבות נשים, שהפכו למייצגות האמת והחופש שלנו, ומעל הכל הן מייצגות נחישות וכוח לעמוד על צדקת הדרך.

מסיבה זאת החלטתי לקרוא את מעשה תמר, של שלומית אברמסון, המספר על תמר, מנקודת מבט מעניינת האישה והנשים, אותן מעמידה אברמסון במרכז הסיפור, לצורך כך היא מאפשרת לנו הצצה לאוהל הנשים, בו מתנהלים החיים והסיפורים של אלה שהתנ"ך לא פעם נוהג להזכיר אותן כדרך אגב, או כדמיות משנה לעולם הגברים הדומיננטי המאפיין לרוב את ספורי המקרא.

בכך אברמסון, ממש לא מקורית, היא בעצם כותבת גרסה עברית לספרה של אניטה דיאמנט, האוהל האדום, שנכתב בשנות ה- 90, ברוח הכתיבה הפנמיסטית, על דינה, בת יעקב, השייכת לאותו אוהל נשים כתמר, הכלה של יהודה בנו של יעקב. הספר שהוא בקטגוריה של רומן היסטורי, כלל לא צמוד לעובדות ההיסטוריות הבסיסיות, והתובנות בו, מנוסחות בצורה שטוחה ולא משכנעת.

כך ספרה של אברמסון, שאומנם כתוב בצורה יפה, אך לא קשור לטקסט התנכ"י, כמו העובדה שאת דינה, היא מציגה כצעירה אדומת שער ומופקרת, שבחרה להתחבר לכוהנות העשתורת, שהיו ידועות בזנות הפולחנית שלהן. היא רומזת על הסודות, שאפפו את אוהל הנשים כמו העלמות יוסף, שהושלך לבור על ידי אחיו. אברמסון, לא מפתחת את משמעות הסיפור, התוצאה ספר דל בעלילתו, ומשעמם במרבית חלקיו, ומחמיץ את העיקר, מהי תמר, בסופו של דבר, גיבורה שעל מנת להשיג צדק מבחינתה, או זרע–אמצעי להמשכיות החיים ולמשמעות, ולשם כך, היא הפרה את החוק וחוצה טבוואים חמורים. מהסיבות האלה הספר של אברמסון, מאכזב, משום שבסופו, כלל לא קבלתי תשובות ונשארתי בתחושה סתמית.

לפני שנתיים•
★★★★★
•רץ
מעשה תמר

מעשה תמר

שלומית אברמסון

שלום רב.
מאז שאני זוכר את עצמי, כלומר מרגע שלמדתי לקרוא, הספר הראשון היה התנ"ך ובעיקר חמישה חומשי תורה, ועיקר העיקרים - ספר "בראשית".
תמיד ניסיתי לדמיין את דמויות המפתח - במיוחד הנשים - בראייה אישית ודימוי משפחתי או הקרובות אלי.
שרה נדמתה בעיניי כדמות סבתא רבת עוצמה - "האמא של כל האימהות",
ומתחתיה, ירידת הדורות כאשר כל הנשים הבאות אחריה היו ונראו ממש "קטנות" לעומתה.
כאשר כל אחת בדורה הייתה העיקר, בין אם היא רבת עוצמה, או נשרכת אחרי הבעל להמשכת הדורות.
אולם דמותה של תמר אשת ער\אונן\יהודה, הייתה חידה. גם משום המעטה (יחסית) של המקרא את מעשיה,
בניגוד לנשים שקדמו לה, וגם הדרך המיוחדת והמסוכנת בה לקחה את המגיע לה כדין - גם אם הדבר נעשה בעורמה.
תוצאות מעשיה - הרי היא אם המלכוּת של שושלת מלכות בית דוד.

"וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.
הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה.
וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ."

הסופרת - שלומית אברמסון - שמביאה את "מעשה תמר" כסיפור היסטורי - מציירת במכחול רך ועדין
את ההתרחשויות אשר אינן מופיעות בתנ"ך אף לא ברמז. (אהבות אישיות, קנאות ושנאות, נדודים, חיי יום-יום ושגרה).

אולם על אף היצמדותה לסיפור המקראי (שמות של אנשים, מקומות, רחש ובחש), פעמים לא מעטות שהיא מקדימה את המאוחר ומאחרת את המוקדם.
- למעט תיאור דמותו - רבת ההוד וההדר - של יהודה (שגם במקרא ניתן לחוש בה),
- שאר הדמויות מתוארות בשונה מהמציאות המקראית ואחדות אף מתוארות בעליבות לא מעטה.

וכך קורה שמי שמצוי מבחינה כרונולוגית בסיפור המקראי, רואה שיש כאן הרבה "עיקום" (ואני לא מתכוון לפרשנות של הסופרת)
של אירועים ומאורעות, לצורך הסיפור, שלעניות דעתי אפשר היה לוותר עליהם ובכך להשאיר את מקסימום האמינות המקבילה לסיפור המקראי.

בסה"כ ספר נחמד- ואף למעלה מזה - למי שלא מצוי בנבכי המקרא.

לפני 7 שנים•אברהם
מעשה תמר

מעשה תמר

שלומית אברמסון

נושאים ומוטיבים הלקוחים ממקורות דתיים, ספרי קודש או אירועים היסטוריים היוו ויהוו השראה ליצירות אמנות על כל גווניה: הפלסטית, המוסיקה וגם השירה והספרות. אישית, כל עוד אין במוצר החדש ניסיון להדביק אוטנטיקה מלאכותית [כפי שאנסה להסביר להלן], אני אפילו מברך על כך.
איני מחסידי ה"אוטנטיקה האמנותית", בעיקר של אותם פריקים 'המנכסים' לעצמם את החזקה והבלעדיות על ההבנה של קלסיקות ויצירות ישנות, אינם מקבלים או מתפשרים עם פרשנויות אחרות, והם, לדעתם, היחידים להבין ולדעת, כיצד 'בדיוק' נהגו בזמנים ההם. להצדקת עמדתם הם מגייסים, לא אחת, תיאוריות הנשענות על השערות שהפכום לאמת צרופה שאין בלתה. [אני יודע שאני מזמין בזאת 'עליהום' אך איני נרתע]. מהיכן הם יודעים איך נגנו בתקופתו של סלומונה רוסי, בוקסטהודה, באך ואחרים? מה זה? 'דוייטשה גרמופון' הקליטה כבר אז? אני, ותסלחו לי על כך, ממש סובל כשאני שומע מוסיקה ברוקית וגם קלאסית המנוגנים בכלים אוטנטיים של התקופה, כינור, צ'לו בארוק ופסנתר פטישים. מובן, אז, לא היה משהו אחר... וכמומן זכותו של אדם להמשיך להיות דקדנטי. לדידי, לשמוע את האוטנטיים יכול להיות קוריוז משעשע אבל לא גישה המצדיקה הנצחתה גם היום, שכן, חלה אבולוציה גם בכלים, ואיך בכלל ניתן להשוות את הצליל לזה המושמע בפסנתר מודרני וכלים אקוסטיים נוספים המכונים מודרניים, אפילו שנוצרו ע"י סטראדיווארי, גווארנרי, אמטי ואחרים בתחילת המאה השמונה עשרה ובטכניקה שהקדימה את זמנה ומתקיימת ללא צורך בשינויים עד היום. אז למה להתעקש על כלים אוטנטיים? למה להתעקש על צליל שטוח נעדר יופי לא להשתמש ב'וויברטו' [הרטטת הצליל] שתמיד הגיע טבעי עם הקול האנושי? כי אם האוטנטיקה מקודשת, אז למה לשמוע זמרות סופרן נהדרות? נקשיב רק לזמרי קַסְטְרָטוֹ (Castrato). מקובל עליכם? ולמה להתעקש על צ'מבלו כקונטינואו, כשבלאו הכי כמעט ולא שומעים אותו כשהוא חלק מהרכב, ושהמנצח האגדי והבוטה סיר תומאס ביצ'ם, הגדיר את צליליו כ "שני שלדים שעושים אהבה על גג של פח".
אז אני מצדד בקדמה בכל אמנות. מנגד, כאשר הופכת הקדמה לקרדום לחפור בו כדי לשנות קלאסיקות, קרדום שהופך עצמו לעיקר בפרשנות, ואת היצירה עצמה לטפל, או אז בעיניי זה מעשה של "חילול הקודש". ורק דוגמא אחת למשל: כשבמאי אופרה מבריח את דון ג'ובאני ולה פורלו מזירת הרצח של הקומנדטורה, [דון ג'ובאני – מוצרט] על גבי קטנוע ובמקום סכין מדממת בדם הנרצח ,יש תת מקלע מעשן... אז אני חושב שאין סייג לאיוולת. גם התיאטרון לא חף מזה, גם הקולנוע והספרות אף היא לוקה בכך לא אחת.
מטבעי אני משתדל שלא לפרסם כלל ביקורת, במקום לכתוב ביקורת 'לא מחמיאה'. אולי זאת רגישות יתר שאין לה מקום, אבל אני מבין כמה יקרה היציר ליוצרה וכמה פגיעה בה עלולה לפגוע גם בו. ולכן בביקורת זאת אני חייב, לפחות לעצמי, את נימוק דבריי שלא יחשבו הם לי אחרת מאשר עמדה, וחלילה לא רוע לב. עם כל האמפטיה שלי לשלומית אברמסון על האתגר שצללה לתוכו ב"מעשה תמר" ואין זה דבר של מה בכך להחיות מחדש, ובדרכה, את הסיפור המקראי, חשתי, שעה שקראתיו, שאיני משתכנע שזה לא מקרה מובהק, של ביום קלאסיקה לתסריט שסופו שהשכתוב המבוים משתלט על המקור ומנסה לשפר אותו מלאכותית וללא פרופורציה. עלילות יעקב ובניו, מעשה דינה והתרחשויות נוספות מועברים לקורא על רקע סיפורה של תמר שהובאה מתמנה להיות אשתו של ער, בנו של יהודה, בעודה ילדה. זה רעיון מבריק הנושא עמו פוטנציאל ספרותי מבטיח ליצירה ערכית מרתקת. ציפיתי שאולי יתוארו האירועים מזווית ראייה תמימה של ילדה, שהרי היא חוט השדרה של הספר, אך הדבר לא מתקיים, תמר אינה יותר מאשר דמות אנמית שלא משאירה את רישומה על העלילה ועל הקורא, ורק לקראת סופו של הספר היא הופכת למשמעותית, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי. חשיבותה, בספר, פחותה משל יתר הדמויות החגות סביבה ודוחקות אותה לשוליים. מפעם לפעם היא מפציעה ככלי עזר המשמש להעלאת סוגיות כייבום, רצח בתוך המשפחה, והבהרת מנהגים בני אותם זמנים. לאורכה של העלילה היא גיבורה שכמעט ולא מגיעה לקדמת הבמה, תמיד ברקע, ותמיד מחמיצה את ההזדמנות לקבל דומיננטיות דרמטית ביצירה. אחת הפעמים הבודדות בהם מופנה הזרקור אל תמר הוא לקראת סופו של הספר [עמודים 252-255] בהם היא מקיימת מונולוג באזניה של סבתה, תביטא, זהו מונולוג לאזני אישה מתה המספר על מתים, מהווה סיכום חייה של תמר, שהמוות מלווה אותם לאורך כל הדרך, ושאפילו שהיא חיה, חייה אינם חיים. זהו מונולוג המהווה גם וידוי ומגלה סוד רומנטי חדש שמסבך עוד יותר את חייה של תמר, סוד שהופך אותה ל"בת-מוות". הייתי מצפה ממונולוג זה שיגע בפצעים פתוחים, שירגש, שירטיט, ואוכזבתי. חשבתי שייתכן שהסטתה של תמר לשולי הזירה, נעשתה במודע ושאינה מעידה, בהכרח, על היעדר שלמות, אך ככל שהמשכתי לקרוא לא השתכנעתי שכך פני הדברים ולא הצלחתי להבין במה הפסיביות שלה תורמת לספר. זאת לדעתי ההחמצה העיקרית של הספר.
קצב העלילה מתנהל באיטיות מונוטונית כשל "ארחת גמלים ישמעאלית הבאה מגלעד"... והיעדר דינמיקה בקצב הוא מתכון די בטוח לאבדן הריכוז בקריאה. פרשת דינה, האונס שלה, נקמתם האכזרית של אחיה, שמעון ולוי, בשכם בן חמור וכל אנשי העיר [עמודים 166-188] מתוארים בספר בטכניקה ששום טלנובלה לא הייתה מתביישת בה. הסופרת מרחיבה בו אלמנטים אופייניים לז'אנר הטלוויזיוני הזה הכוללים מאבקים בתוך משפחה, אחות ובת יפיפייה ש'מחפשת צרות', מעשה אונס, האנס המתאהב בנאנסת והנאנסת המתאהבת באנס, אחים המופקדים על שמירת אחותם ועל כבוד המשפחה, ניסיון להלבין את הפשע באמצעות כסף, מזימת נקמה, הולכת שולל, שקר, נקמה ורצח. נכון שכמעט כל אותם אלמנטים, פחות או יותר, מופיע בסיפור המקראי המקורי בספר בראשית, אבל בנוסח המקראי מסופרים הדברים לטוב ולרע מבלי לייצר מלודרמה. העלילה שרוקחת הסופרת, ארוכה מדי, מומחזת ומבוימת מדי, היא ממציאה ומגישה אלטרנטיבה 'טלנובלית' המסיימת את הפרשה ברצח דינה, גילוי גופתה כשראשה הנערף והיפה לא נמצא [שאינם במקור המקראי]. מה שרק חסר לנו זה עוד טוויסט בעלילה [מדמיוני הקודח] לפיו מי שנרצחה למעשה לא הייתה דינה כי אם אחת מנערות השבט, שכן אחרת איך מתיישב הדבר שדינה המקראית לא נרצחה כלל, היא אפילו הרתה לשכם, ילדה את אסנת, ירדה עם יעקב ובניו מצרימה ושאסנת הייתה לאשת יוסף. לעניות דעתי התקיימו כאן דברי חז"ל "וכל המוסיף גורע" והדרמתיות המוגזמת לא תרמה לאמינות הספר. ועכשיו, צא ולמד איך עושים זאת כיאות "פָּרָשַׁת דִּינָה" / שאול טשרניחובסקי.
ער, בנו של יהודה, דמות שאינה חייה בשלום עם עצמה, הומוסקסואל שמייסר את עצמו ואת תמר אשתו. למן הרגע הראשון האינטואיציה אומרת שסופו יהיה מר. פרשת גילוי גופתו בנקיק מים גועשים של שיטפון מדברי, גם היא נמשכת, ללא שום פרופורציה, התארכות שנועדה ליצירת מתח ודרמה באשר לזהותה של הגופה, אך במציאות לא ניתן ליצור מתח כאשר הפתרון צפוי וידוע מראש, וכל ניסיון ליצור מתח באופן מלאכותי, מתפוגג עוד לפני שהתחיל. כדי לצאת ידי חובתה מוסיפה הסופרת לאחר הפרק שבו גופת ער מתגלה, פרק נוסף המהווה מהלך עלילתי רגרסיבי, שנועד להסביר שער הנסער ממריבה עם אחיו אוֹנָן' על כך שעונן ידע את תמר, אשתו, אותה תמר שבשל היותו ליבו של ער נתון לאהבת גברים, מעולם לא עשה בה מעשה "דרך גבר בעלמה". מקפח את חייו בנפילה מצוק, ולא יוצאת, הסופרת, וחצי תאוותה בידיה עד שמספרת גם, שבשניית חייו האחרונה של ער, לאחר שהתרסק ונחבט בסלע "בחבטה אחרונה שספג עורפו", ולפני שהשיב את נשמתו לבורא, הדבר היחיד שהוא רואה בדמיונו היא דמותו החושנית של 'כליל' אהובו, "נושא את ראשו מוטה אחורנית בתשוקה"... נו באמת...
והנה אחריתו של 'אונן' וראשית מן הכתובים:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ". [ספר בראשית, פרק ל"ח]
ובפירוש חופשי: מנהג הייבום היה כבר קיים אז, אונן היה צריך ליבם את תמר בהיותו אחיו של ער המת, ולהקים זרע לאחיו. למרות שהוא רוצה בתמר, אינו מוכן ליתן "תרומת זרע" לאחיו המת ומעדיף לאונן ולהשחית זרעו ארצה, משמו ומעשיו נגזרים: "מעשה אונן" ו"לאונן" מכאן באו דברי חז"ל "שאסור להשחית הזרע לשם הנאה עצמית". (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף י"ג עמ´ א(´ ומוסיף רבי יוחנן: "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה" והוא נשען על המצוטט מעלה לפיו יהוה ממית את אונן על שהשחית זרעו.
הכתובים, לא מפרטים כיצד המית ה' את אונן ומסתפקים בכך ש "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ". אבל מה שטוב למקרא אינו מספיק לטלנובלה ולמלודרמה ולכן, הנה אחריתו של 'אונן' בגרסתה של שלומית אברמסון. בה המציאה דמות נקמנית מסתורית הפועלת במסתרים ורוקחת רצח, וכך אותה דמות מגניבה שק לידיו של אונן, וכשהוא מכניס ידו לשק מכיש נחש את ידו והוא מת בייסורים. וכך, אונן יפה התואר, החכם, אהוב הנשים, מושא אהבתה של תמר, הגיבור הטוב, משלם על חייו כמו בכל טלנובלה והנבל נעלם מזירת הרצח וכל עצמותיו שלמות.
קיימת עוד אפיזודה הלקוחה מז'אנר ספרות אחר וזר, המשולבת בסיפור המעשה, [עמ' 259] בה במסווה פילוסופי ["אמא, את חושבת שאפשר להרוג מישהו רק בגלל שלא רוצים שמישהו אחר יזכה בו?"], פותרת תמר את חידת רצח 'אונן', ומגלה את מבצע הפשע רק מצירוף האירועים וניתוחם, היא פתאום בעלת יכולת הבחנה בפרטים החשובים, ומסיקה מהן מסקנות בשל מה שמכונה "יכולת ההיקש", כשהיא בתפקיד שרלוק הולמס, ואמה בתפקיד ד"ר ווטסון" ולא נחוצים המלים “Elementary, my dear Watson“, כדי שיוסגר הסגנון הארתור קונאן דוילי המיובא.
ולאחרית הדבר: קודם כל כפי שהמקרא מתאר זאת:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי... וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים... וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, כִּי רָאֲתָה כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה, כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ..וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ.
בגרסה של שלומית אברהמסון, זה הופך לפרק נוסף בטלנובלה, לפיו תמר, אישה ערמומית, כבר הרה כשהדבר קורה, וכדי להציל עצמה ואת הוולד, היא רוקחת את כל המזימה, מתכננת ומבצעת אל תכניתה עד הפרט האחרון, מתאפרת בכבדות, מתבשמת בהגזמה, כורה בור ליהודה בהתחזותה לזונה, מעניקה לו מחסדיה בסצנה של פיתוי ארוטי שהייתה מסוגלת לשבש דעתו של כל גבר מצוי [עמ' 269-271 שלושה עמודים תמימים ומפורטים]: "אל דאגה, אדוני, השאר לי כערבון רק את המטה ואת פתיל המותניים שלך..." "לא תצטער, אדוני.", "היא נצמדה אל גופו הגדול", "חיבקה ברגלה את ירכו העבה והעבירה את כף רגלה לאורך רגלו"... ולאחר מעשה נעלמת עם השלל שהשאיר בידיה, שלל זה המוצג בשעת האמת ליהודה מהוות מספיק "ראיות מפלילות", באמצעותן היא "סוחטת ממנו" את תמורת חייה.
עכשיו, כאשר הסברתי את דעתי על התייחסות המחברת ב"מעשה תמר" לקלסיקת התנ"ך, אולי מובנת הסיבה לפתיחה שלי לסקירה זאת, בה אני מביע את דעתי על טיפולים הכביכול "אוטנטיים" ביצירות אמנות מצד אחד, לבין פרשנויות "מודרניות" בהן הפרשנות הופכת לעיקר והמקור הופך לטפל. פרשנויות שכאלה אמנם עושות הרבה רעש אך לי אינן אומרות דבר. כדברי סיר תומס בי'צם על צלילי הצ'מבלו: "שני שלדים שעושים אהבה על גג של פח".
עם כל זאת קשה שלא להעלות על נס את השפה העשירה היפה והקולחת המלווה את הספר מראשיתו ועד סופו. ועל יכולת הביטוי והכתיבה של שלומית אברמסון, טענותיי הן בעיקרן על הגישה, ההחמצה והמינונים בהגשה.
תודה שקראתם
מעשה תמר – שלומית אברמסון, מודן הוצאה לאור 277 עמודים

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פרוייקה
מעשה תמר

מעשה תמר

שלומית אברמסון

מהחלפת ספרים ובירה מיום שישי שעבר
בעקבות קבוצה סודית בנות לילית בפייסבוק התחלתי לקרוא ממש במשך השבוע שהיה ועוד מאט כבר מסיימת
סיימתי 21/10/2018
תענוג
מומלצ
ספר נשים

לפני 7 שנים•
★★★★★
•איור וודה
מעשה תמר

מעשה תמר

שלומית אברמסון

מעטים הסופרים והסופרות שמצליחים להחיות את העבר בין דפי הספר, אותו כתבו. שלומית אברמסון נמנית עם הקבוצה הנדירה הזו. הסיפור מתמקד בתמר, כלתו של יהודה (בנו של יעקב) והמעשה שהיא עשתה (קיימה יחסים עם חמיה בכדי שיהיה לה ילד, כי שני הבעלים שלה [בניו של יהודה ער ואונן] מתו). בספר היא מצליחה לתאר את האווירה וההווי של השבט, שהיווה את היחידה הארגונית העל-משפחתית בתקופת האבות. מעין משפחה מורחבת עם משק חי, נשים שיולדות ועושות את רוב העבודה, וגברים שלא עושים הרבה, מלבד להחליט החלטות שמשפיעות על חיי כל השבט.
הספר מומלץ מאוד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•דני
מעשה תמר

מעשה תמר

שלומית אברמסון

אני נורא אוהבת לקרוא רומנים היסטוריים, בין אם זה
על תקופת ימי הביניים או על תקופת התנ"ך, בעקבות כך
היו לי ציפיות רבות מהספר, בעיקר סיקרנה אותי הכותרת.

מעט התאכזבתי, הספר נחמד ותו לא,
הוא כתוב בצורה קלילה והקריאה בו זורמת,
הוא הצליח לעורר בי שמץ של סקרנות בנוגע
לגורלה של תמר וסיפור נשותיו של יעקב וזה
דחף אותי להמשיך ולסיים את הספר.

הסוף היה צפוי למדי אבל בהחלט השאיר טעם של עוד.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•marina_st
מעשה תמר

מעשה תמר

שלומית אברמסון

עד כמה הייתי צמאה למשהו מהסוג הזה! תמיד דמיינתי לעצמי, כיצד אנשים חיו פעם, מה הם חשבו, איך היו מסתדרים בלי כל הפינוקים וההמצאות המודרניות? בשביל הספר הראשון פשוט מצויין!ישר כוח לשלומית אברמסון!

לפני 15 שנים•helgush
מעשה תמר

מעשה תמר

שלומית אברמסון

ספר בו המקרא והדמיון משתלבים זה בזה ויוצרים בלבו של הקורא אמינות.
"מעשה תמר" הוא לא רק רומן על תמר אשת ער אלא הוא מהווה כעין פירוש על כל המסופר אודותיה במקרא. והלא כך בעצם עשו גם חז"ל באגדות הרבות שלהם בתלמוד ובמשנה בבואם לפרש פסוק קשה או כאשר נתקלו בבעיה של הבנה ופירשו אותה בדרכים שונות וזאת כדי להניח את הדעת ולתת מענה לשאלה מתבקשת מתוך הכתוב עצמו. נאמר ששבעים פנים לתורה והיא מתפרשת בארבעה דרכים הנקראים פרד"ס פשט, דרש, רמז וסוד. חז"ל בסיפורי האגדה לא סילפו מעולם או שינו את הנאמר אלא מטרתם הייתה אחת - לחזק ולאמץ את בפני הקורא את דברי הכתוב.
ולדעתי כך גם עושה שלומית אברמסון בספר "מעשה תמר" היא יורדת למעמקי הכתוב ודולה משם רמזים ופותחת בדמיוננו את הפסוקים הקצרים ויוצרת מתוך הכתוב עצמו רומן שאין בו סילופים או המצאות חדשות רומן שמסתמך קודם כל על ההתרחשות האמיתית עצמה המופיעה במקרא ולכן היא יוצרת תחושה של אמינות , אני מעריכה שלבטח הייתה באותם ימים עלילת מעשה תמר מסעירה אך התורה כדרכה לא מתכוונת להאריך בה.
הסופרת מתארת לנו את תמר הילדה הקטנה והשותקת איך היא נקרעת מבית הוריה ומובלת על גמל בדרך לאי שם . אף אחד לא שואל לדעתה או לרצונה ואפילו אמה לא מסבירה לה במה דברים אמורים (ובעצם כזה היה גורלן של הילדות הקטנות באותה תקופה)
הקורא חס על תמר הילדה הקטנה מלאת הפחדים התלויה בחסדי איש גדול רציני וזועם איש חזק המרים אותה בלא רחמים על הגמל ולוקח אותה מבית אביה החם למקום רחוק ובלתי ידוע למקום אחר מכוסה בסלעים וטרשים . ואנחנו מאמינים לסופרת שאכן כך נעשו הדברים. היא מובאת לאוהל של בת שוע הכנענית היא אשת יהודה אשה שתלטנית.
בספר נפתחים בפנינו סוף סוף יריעות האוהל שעד היום נראה בעינינו כמקום כל כך פסטורלי
כמו אוהל שרה" אוהל רבקה" מקומות שהכרנו מן המקרא כמקומות של אהבה ונועם.
מעולם לא התעמקתי בעניין הצפיפות שבטוח הייתה שרויה בכל אוהל , בצחנה ובריח הסמיך של העיזים עם האש הבוערת במרכז האוהל וריח התבשילים ובכיות של תינוקות כפי תיאורם המרשים בספר. איך לא הבנו שאוהל נשים זה בעצם מתחם סגור ומסוגר גם בקיץ בימי החום הנוראי או בעת החורף ואיתו הקור החודר לעצמות בלילות המקפיאים. איך מעולם לא חשבנו על המריבות הקולניות והמכות בין הנשים והילדים וחוסר הפרטיות המשווע. ומצד שני הסופרת גם מיטיבה לתאר את המקום הפיזי עצמו כמקום חסר רחמים שכולו מכוסה בסלעים קשים בצבעי אפור ללא צמיחה ירוקה כשהמעיין רחוק רחוק... וברגע שתמר הבודדה שולחת קריאתה אל ההרים הרחוקים ובוכה בגעגועים לסבתה הזקנה אנחנו כואבים את כאבה ובוכים ביחד איתה.
הסופרת מנתחת בצורה פסיכולוגית את דמותם של הגיבורים ומתאימה אותם למקרא.
היא מתארת את יהודה כאיש גדול חמור סבר רציני בעל עיניים שחורות המסתירות סוד.
וכנראה כך באמת נראה יהודה כי הלא מדובר בתקופה סוערת בחיי המשפחה = אסון מכירת יוסף הבן האהוב לישמעאלים וזאת דווקא בעצתו של יהודה. אין ספק שהדברים הללו השפיעו על עליו הוא נעשה מריר ואכול יסורי מצפון ולא היה יכול לשאת את צערו של אביו השרוי בדיכאון עמוק וממאן להתנחם. נוכח כל זאת בודאי שיהודה הופך להיות אדם רציני חמור סבר איש מלא חרטה ורגשי אשם ועיניו מסתירות סוד אפל.
התורה הרי מקצרת ולא מספרת לנו על רגשותיהם של גיבוריה אלא מספרת רק על מעשיהם ובדרך זו היא משאירה לנו פתח להבין מהו טוב או מהו רע לדוגמא במכירת יוסף האחים מפשיטים אותו את כותנתו ומשליכים אותו לבור עמוק ולמרות שאנו בטוחים כי צעקותיו של יוסף עולות השמימה ואין בלבנו ספק קל כי אנו שומעים את יוסף הנער העדין מבוהל ודאי בוכה ומתחנן על נפשו אך התורה שותקת ולא אומרת על כך דבר . את אכזריותם הנוראית של האחים מבינים דווקא ממעשיהם הכתובים בפסוק הבא לאחר שהורידו אותו לבור הכתוב רק אומר : "וישבו לאכול לֶחֶם..." כלומר הספר "מעשה תמר" ממחיש ומשכנע אותנו באווירה הקשה והעוינות שהיו קיימים במשפחת יהודה מאז מכירת יוסף והם כידוע מרומזים קלות במקרא. הסופרת שלומית מתארת באמינות את המתח הקיים בין הנפשות הפועלות שמתחיל כבר מן הפסוק הראשון
"ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת פני אחיו..." וירד יהודה מאת פני אחיו אומרים חז"ל שכנראה אחיו האשימו אותו במכירת יוסף והורידו אותו מגדולתו. אין ספק כי יהודה האמין ששני בניו ער ואונן מומתים כעונש מאת ה' על מכירת יוסף לכן הוא משלח את תמר לביתה . בספר מעשה תמר אנו לומדים על חוקי הייבום האכזריים הנעשים בכל מחיר בלא לשאול את הנערה לרצונותיה ולרגשותיה. בלהה מספרת לתמר את כל הסודות האפלים מחיי השבט . בלהה היא אותה פילגש יעקב שעליה נאמר בסוף פרק ל"ה
"ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל" ואנחנו מזדעזעים ממעשה גילוי העריות הנוראי (בתורה יש איסור לקיום יחסים עם קרובות משפחתו של אדם: אימו, אחותו, בתו, אשת אביו, אשת אחיו, ואשת דודיו, דודותיו, כלתו ונכדותיו(. אך התורה שוב מקצרת ושותקת רק לפני מותו מזכיר יעקב את אשר שמר בלבו
"ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עוז פחז כמים אל תותר כי עלית על משכבי אביך אז חיללת יצועי עלה.
בספר ישנה המחשה ציורית ורגשית לכל המאורעות המתרחשים במקרא ומסופרים בקיצור נמרץ לפעמים בחצי פסוק ודרך הספר אנו מבינים עד כמה העננה של מכירת יוסף ריחפה והשפיעה על המאורעות וחיי המשפחה. שכן גם במקרא וגם בספר אנו מוצאים מקבילות לא מקריות לדוגמא : וירד יהודה מאת פני אחיו ומיד לאחריו " ויוסף הורד מצריימה האחים טובלים את כותנת יוסף בדם שעיר עזים = יהודה מבטיח לתמר גדי עזים תמורת המשכב איתה
כאשר תמר הרה ומוצאת לשריפה היא אומרת ליהודה הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה
בדומה לדברי האחים הבאים ליעקב עם הכותנת הטבולה בדם הם אומרים "זאת מצאנו הכר נא הכותנת בנך היא אם לא"
תמוה בעיני שדווקא בסופו של הספר משנה הסופרת כיוון יוצאת מן המקרא למחוזות דמיונה. שכן במקרא תמר עושה מעשה נועז מתחפשת לזונה היושבת על אם הדרך ומפתה את יהודה שהוא חמיה כדי לשכב עמו וחיות ממנו זרע ואכן היא נכנסת להריון ממנו ויש לה סימנים ברורים שהוא האיש . ובסוף הספר שלומית אברמסון הרחיקה לכת וקבעה שתמר הייתה כבר בהריון בחודש השני מעילאי חבר ילדות וכדי להציל את עצמה ממות התחפשה לזונה ופיתתה את יהודה לשכב איתה. וחשבתי לעצמי מה הביא את הסופרת לשנות את דברי הכתוב? וכפי שכבר נאמר שהספר "מעשה תמר" הוא מלאכת מחשבת של רומן מושך ומעניין העומד בפני עצמו , ומצד שני הוא מהווה כעין פירוש לדברי הכתוב הקצרים. לדעתי יכול אולי להיות שהסופרת עמדה על הלהיטות המוזרה של תמר לשכב עם חמיה. היא עושה מעשה ומתחפשת לזונה ומוצאת במהירות גם את הזמן והמקום המתאימים כדי להקים אוהל ארעי וכל זאת על מנת לפתות את יהודה דבר שכשלעצמו נחשב לגילוי עריות חמור. ומי יכול להבטיח שמפעם אחת של קיום יחסים כבר יהיה הריון? כלומר מי שנכנס לעומק הענין מבין שתמר עושה כאן מעשה מסוכן והיא פועלת כאחת שאין לה מה להפסיד לחיים או למוות ואולי הייתה תמר בהריון וכל המעשה שעשתה היה כדי להציל את נפשה ממות ???

חיה הלר

לפני 12 שנים•חיה
מעשה תמר

מעשה תמר

שלומית אברמסון

ממש ממש לא אהבתי.
עוד ספר שמנסה לנתח את התנ"ך כאילו הוא סיפור עלילה היסטורי. שופט את מעשה האבות והשבטים כאילו למי מאיתנו יש יכולת לשפוט גדולי עולם שכאלה. מי אנחנו, רש"י?
חשבתי שהספר הזה יהיה שונה, אבל מסתבר שלא.
מי ששונא לראות איך התורה הופכת לרומן רדוד ולחילול ה', מוטב לא שלא יקרא.
ומי שרוצה ללמוד על מעשה תמר- שיפתח חומש, רש"י ומדרשים. חז"ל היו בעמדה הרבה יותר טובה ממנו להסביר מה היה שם.
"ובמופלא ממך- אל תחקור"

לפני 15 שנים•מירב
דירוג
3.0
לפני 10 שנים

“מעשה תמר מצטרף לסריה מכובדת של ספרים שעוסקים בניתוח אישי של פסוקים מהתנ"ך (אהלן "אלוהים יודע", "האוה”