ת'שמעו סיפור.
לפני 8-7 שנים, לכבוד הקריאה של "מלחמה ושלום" של טולסטוי, שאלתי אותו בספרייה העירונית (אז עדיין היו ספרים בספרייה העירונית של חדרה. כמה שנים אחר כך הם החלו להיעלם אחד אחרי השני, אבל זה כנראה כבר סיפור לאת"א הופמן או לקונן דויל...). כמובן שלאחר שעבר זמן כזה וכזה, הייתי צריכה להאריך את ההשאלה. התקשרתי לספרייה, ולטלפון ענתה הספרנית היחידה שאינה ממוצא רוסי (לא, אין כאן גזענות, יש עובדות). "וואו", קראה הספרנית בשמחה, "את קוראת את 'מלחמה ושלום'! ת'שמעי סיפור".
כאשר בנה היה בגיל התיכון, הוא השתתף באיזו-שהיא תוכנית טריוויה טלוויזיונית. כמקובל, ההפקה הזמינה לו מונית, ובשביל החיזוק המוראלי הצטרפו אליו אמו (קרי, הספרנית הכבודה) ואחד מחבריו. והנה, אחת השאלות שעלו בתוכנית היתה - "מי כתב את 'מלחמה ושלום'?", והנער חטף בלק אווט, ולא הצליח לזכור את שם הסופר. בדרך חזרה במונית, כשאמר המתחרה הנבוך לנוכחים שהוא ממש מתבייש בזה שבתור בן של ספרנית הוא שכח מי כתב את הספר, נזף בו חברו ואמר, "איך אתה לא יודע מי כתב את 'מלחמה ושלום'?!". הספרנית שהופתעה מגילוי הבקיאות שהגיע מכיוון כל-כך לא צפוי, שאלה, "נו, ומי כתב את 'מלחמה ושלום'?", ובן התשחורת ענה לה בביטחון מלא, "טולסטוייבסקי!".
הנה לכם סיפור שהיה מסוגל לגרום לשתי גוויות נכבדות וותיקות לסשן של תרגילי אקרובטיקה בקברן. אף על פי ששני הסופרים הידועים והמוערכים חיו באותה התקופה, הם מעולם לא נפגשו ואף לא התכתבו בינהם. דוסטוייבסקי הסתייג מ"מלחמה ושלום", אבל שיבח את "אנה קרנינה", טולסטוי טען שהוא לא הצליח לסיים אף ספר של דוסטוייבסקי, ומ"האחים קרמזוב" הוא ממש התפלץ. בכל-זאת, שני אלה הבינו כנראה שהם שייכים לליגה משלהם, ופשוט שמרו על מרחק מנומס זה מזה.
יש שטוענים שמי שאוהב את טולסטוי, לא יאהב את ספריו של דוסטוייבסקי, ומי שאוהב את דוסטוייבסקי - ישתעמם מטולסטוי. אני נהנית יותר בדרך-כלל מהכתיבה של טולסטוי, ועדיין "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי, "הכפיל" וחלקים נרחבים מ"האחים קרמזוב", גרמו לי להנאת קריאה גדולה.
ו"מלחמה ושלום"? זה מסוג חומר הקריאה שאני אוהבת יותר מכל: מתחיל לאט וקשה, שואב כמו דייסון ולא משחרר, כמו רוטווילר.

לא כל אחד יתחבר, לא לכל אחד יהיה את הכוחות ואת הכשירות לקרוא אותו ולהנות ממנו, בדיוק כמו שלא כל טייל מקצועי יבחר להעפיל לפסגת האוורסט. מהבחינה הזאת, קריאה זה סוג של ספורט, במובן של אימון המוח.

ספר מפורסם הוא ספר שכמעט כל אחד מכיר את שמו וכמעט אף אחד טרח לקרוא אותו.
מלחמה ושלום הוא אחד כזה.
הספר הוא למעשה אופרת סבון על כל הכללים שלה כפי שאנו מכירים היום... שתים שלוש משפחות עיקריות שסביבן נעה העלילה המרכזית מספר דמויות מפותחות נוספות וקשרים רומנטים מריבות וחברויות בין כל משתתפי הסדרה...
העלילה מתרחשת בתחילת המאה ה 19 והרקע לסיפור הוא פלישת נפוליאון בראש צבא של מאות אלפים לרוסיה... וחלק מהעלילה כמובן הוא הדמויות הראשיות ומעשיהן בשדה הקרב...
אפשר לחלק בגדול את הספר לארבעה חלקים עיקרים...
חלק אחד הוא חיי החברה והסלון של החברה הרוסית באותה תקופה ובו נמצא את עיקר העלילה הרומנטית כמובן... בחלק זה שבו יש שיחות סלון וארועים חברתים כאלה ואחרים יש והדמויות מדברות צרפתית... זה מכריח להפסיק את רצף הקריאה ולרדת להערת השולים על מנת להבין את הנאמר ואז לחזור שוב... זה גורם טירדה לא קטנה... למזלנו כנראה שהדבר העיק גם על טולסטוי עצמו וככל שהספר מתקדם הדבר נעשה פחות ופחות שכיח...
חלק שני הוא הדרמת מלחמה ופעולות גיבורי הספר בחזית... שלל תיאורי מלחמה כאלה ואחרים... מי עשה מה איך וכמה בחלקים העוסקים בקרבות ובצבא...
חלק שלישי יכול להחשב בקלות כעבודת סיום תואר בפילוסופיה של מדע ההיסטוריה והמחבר מנסה להציג לפנינו פארדיגמה חדשה ומשקפים חדשים להסתכל דרכם על כל המהלך ההיסטורי של המלחמה הזו בפרט ושל ההיסטוריה ככלל... החלק השני של האפילוג ממש כתוב כעבודה סמינריונית בחקר ההיסטוריה לכל דבר...
חלק רביעי הוא כמובן כמיטב המסורת הרוסית הגותי אקזיסטנציאלסטי... ודברים אלו יכולים להופיע כמשפט פה משפט שם שמעיר המחבר או דרך מחשבות הדמויות והלכי הרוח שלהן דעותיהן מאמריהן וכו'... אבל לשאלה שמציג טולסטוי "מה מניע בני אדם יום אחד לקום בהמוניהם וללכת לרצוח המוני בני אדם אחרים?" הוא לא מוצא תשובה...

ניסיתי לקרוא את הספר לראשונה בגיל 14. בעמוד 160 התייאשתי, ולחרפתי הטלתי את האשמה על טולסטוי ('משעמם עד בחילה! זה לא ספר קריאה, זה ספר היסטוריה!') ולא על עצמי. לא הבנתי אז, שלצורך קריאת יצירת מופת מורכבת-עלילתית ועמוקה-הגותית כמו זו, יש צורך בבגרות מסויימת. שנים רבות לאחר מכן, יש לי שמחה לא קטנה בלב, והודאה לא פחותה לכותב הספר. סוף סוף אני יכול לומר, כן, התבגרתי. כן, הצלחתי לקרוא את מלחמה ושלום, ואפילו להנות מכך עד כדי אי-יכולת להרפות מהספר. אשוב אליו ללא ספק, כי אולי בפעם הבאה אהיה בוגר אף יותר, ואבין אותו אחרת, ואהנה ממנו אפילו יותר.

פנטסטי! איזה רומן יוצא מן הכלל, חד אבחנה ורגישות.
כמו שאומרת מירי מסיקה בכוכב נולד "כשזה זה אז זה זה!!", וסליחה על ההשאלה...
חצי שנה לקח לי לקרוא את הספר (בהפוגות כמובן). מלא תובנות חכמות על טבע האדם. הכל נכון ומדוייק. אנשים הם אנשים, גם אם לפני 1000 שנה... פחות התחברתי למסות ההסטוריות אבל גם שם למדתי והרגשתי שקיבלתי משהו מקריאת הספר.
שמחה שהשקעתי הזמן לקרוא את יצירת המופת הזו. ברור שאם היתה נכתבת כיום, אף אחד לא היה מפרסם אותו וזה נורא עצוב - "לא טרנדי, ארוך מדיי, מייגע".
אבל זאת ספרות אמיתית, רבותיי, אומנות. שמטרתה גם ללמד/ להעניק לרוח/לנשמה/לשכל משהו מעבר, ולא עוד אייטם מבדר שמעביר את הזמן...
זה ספר!

כשאתה קורא ספר שנחשב שכיית חמדה, יש בתוכך לחץ פנימי סמוי ללכת עם הזרם ולהמליץ עליו אפילו אם אתה לא מת עליו. לעתים, הדבר גורם לך להתמרד, ולתת חוות דעת כנגד הזרם. ומה להקדמה זאת ולספר מלחמה ושלום? כלום, מאומה. זה פשוט ספר מעולה. טולסטוי יודע לגעת במהות הקיומית של האדם, זאת הרלוונטית כבר מסיפורי התנ"ך ושתמשיך להיות כזאת כל עוד יש בני אדם על פני האדמה. תיאורי החיים המשפחתיים כמו תיאורי חוויות הקרבות מרתקים. האנלוגיות לימינו מוסיפות עניין. המסות הפילוסופיות וההיסטוריות מוסיפות עוד רמה של חוויות לקורא את הספר. לדוגמה, ההשקפה של טולסטוי (שאינני מסכים איתה כלל, אגב) שמנהיגי עמים, הנחשבים דגולים ככל שיהיו, כמו נפוליאון בונפרטה, נמצאים שם רק כדי לתרץ את מעשיהם של ההמונים, ואין להם כמעט כל השפעה על מהלך ההסטוריה. משתקפות מהספר גם ידיעותיו המדעיות של טולסטוי, והפתיע אותי לא פעם לגלות בספר כמה מן האמיתות המדעיות שנחשבות מודרניות.
התרגום של הספר נכתב ע"י המשוררת לאה גולדברג בשנת 1952, והספר נערך ע"י המשורר אברהם שלונסקי. וזוהי הבעייה היחידה של הספר – התרגום ארכאי ופוגם בחוויית הקריאה. הלוואי שפטר קריקסנוב יתרגם אותו באחד הימים.

אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם ומבטא גאונות ספרותית. בניגוד לתדמית הכבדה של הספר, זהו לא ספר של בחינות בגרות, זהו גם לא ספר מלחמה, על אף שהמלחמה היא חלק מן העלילה שבו. טולסטוי, ביד אמן, יודע לעצב כל דמות ודמות כעולם ומלואו, אנושית ומופלאה, ולגרום לקורא להבין ולהרגיש כל אחת ואחת על אף פגמיה, בשל אותה אנושיות טבעית שיש בכל אחת מן הדמויות. ספר שהוא אקטואלי תמיד ובכל זאת מכניס לאווירת התקופה. ספר ארוך שלא צריך למהר לסיימו אבל בכל זאת קשה כשהוא נגמר.

את הספר הזה קראתי במעונות של המוסד בו למדתי בו.הוא היה כ"כ כבד שכל 100 עמודים הוא הועבר לשותף אחר(היינו 4 שותפים ,אבל אחד לא היה מוכן לעבור את הסבל).
מסוג הספרים שאתה קורא כדי להגיד שקראת.ארוך מדי מייגע ,החלק של סוף דבר מתפרס על כ-150 עמודים.אין סיום ברור לספר.בקיצור לחשוב פעמיים לפני שקוראים .
(יצאו מספר מיני סדרות מצוינות שמבוססות על הספר)

קראתי אותו לפני 13 שנים בערך בשפת המקור, דלגתי על כל התיאורים של המלחמה, ויותר התרכזתי בדמויות.לפני שנה בערך קבלתי ת'ספר במתנה בשפה העברית וקראתי שוב, הפעם הבטחתי לעצמי שאני לא מדלגת על שום פרט.נהנתי בטרוף.לדעתי זה אחד הספרים שחובה לקרוא אותו.

קראתי את הספר לפני מספר חודשים... התחושה שעורר בי הייתה שונה בכל פעם שהרמתי את הספר. פעם הוא זרם לי ויכולתי לשבת שעה מבלי להרגיש את הזמן שחולף, ופעם תוסכלתי מאי היכולת לשקוע בו. תרגום לקוי או לא - אבל הייתה לי בדיוק את אותה התחושה כשקראתי את אנה קארנינה, אז האשמה היא בי או בטולסטוי. ומכיוון שהוא כל כך מוערך ומן הסתם לא בכדי - אטיל את האשמה עלי ואחזור על הקריאה בעוד מספר שנים.

*
זה מה שאני עונה כששואלים אותי אם אני ממליצה על הספר -במהלך הקריאה דילגתי על חלק שלם מהספר, והיה מדובר במאה עמודים בערך - והייתי מסוגלת להמשיך בקריאה ללא כל בעיה... דילגתי על חלק שלם - אבל הייתי מסוגלת להנות מחלקים מסויימים אחריו. תסיקו כאוות נפשכם.