אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי לקרוא את הספר הזה . לא הבנתי מה אני קוראת והמשכתי לקרוא פרק-פרק וחצי בתקווה שתהיה איזו תפנית מהפכנית בכתיבה ובעלילה, הסגנון ישתנה ואני אתחיל להנות.
זה לא קרה.
אז עזבתי אותו (מתוודה על הפשע הנורא,אתם מוזמנים לתלות אותי).
בפעם השנייה שקראתי אותו - כבר סיימתי והתרגשתי ושמעתי את דפיקות הלב שלי מואצות - נתקלתי בסימניה מלפני כמה שנים כעבור שתי דקות בערך, חלפתי על פניה ומשם לא עצרתי לרגע.
הסיפור נפתח בתיאור מצמרר של שממת הצפון הקודרת, ארצות הכפור בתקופה הקשה ביותר שלהן: בשיא החורף, כשהרעב בעיצומו.
אלא שאף על פי כן מתקיימים שם חיים - להקת זאבים פראיים, שדופים, פרוותם עטורת שלג, משחרת לטרף.
הם עוקבים באדיקות אחר שני אנשים ולהקת הכלבים שלהם, ומחסלים אותה בערמומיות ובחוכמה, כשהם מקיימים את חוק הבשר המפורט בהמשך, בעמוד שישים:"מטרת החיים היא הבשר. החיים עצמם הם הבשר. החיים חיים על החיים. יש אוכלים ויש נאכלים. החוק הוא: אכול או שיאכלו אותך."
בתום החורף, ואיתו תום עונת הרעב, התפצלה להקת הזאבים. לבסוף נותרה הזאבה-המעורבת-הקטלנית עם שלושת מחזריה, שנלחמו זה בזה עד מוות על מזבח עסקי האהבה. הזאבה הייתה אכזרית וחסרת מעצורים, ושלושתם נשאו על גופם את צלקות שיניה, עד שנותר מהם אחד בלבד, ממנו זכתה בחמישה גורים. אבל רק אחד מהחמישה שרד: פנג הלבן.
אהבתי את הספר מתחילתו ועד סופו. כל מילה. איכות הכתיבה הייתה גבוהה וזורמת, העלילה - מעניינת, מיוחדת, מרתקת, אמינה מאוד. הספר ריגש אותי והפחיד אותי, העניק לי נקודת מבט נוספת על תחומים רבים כל כך, וגם הרבה מחשבות להמשך הדרך.
הרגישות בה הספר כתוב, בה מתוארת צורת המחשבה הזאבית של פנג, הייתה מקסימה כל כך. ג'ק לונדון צייר את הגבול שבין החיה לאדם במכחול קסום ודק, בבהירות, בעדינות, בצורה יפיפייה.
פנג התפתח אך ורק בכיוון הכוח: בעקבות השנאה שרחשו לו בני מינו והאדם, פיתח את אופיו בכיוון אחד בלבד. לא היה מקום לאהבה, לעדינות, לרכות, באופי שלו ובחיים שלו. הוא למד לציית לחזק ממנו ולדכא את החלש ממנו, הוא נעשה בעל סף כאב גבוה,חכם,פראי; קטלני. תנועותיו נעשו מהירות משל כל אחד אחר, הוא נעשה ערמומי מכל אחד אחר, גמיש מכל אחד אחר, רצחני מכל אחד אחר, כחוש ושרירי יותר מכל אחד אחר.
וגם אכזרי מכל אחד אחר.
תחת שלטונו של איש רע במיוחד הפך פנג לשד של ממש; הוא היה כלוא במשך היום, מעונה,אכול שנאה ולא הייתה לו דרך אחרת להוכיח זאת, אלא כאשר הביאו לו כלב זר להלחם בו.
ג'ק חשף את אחד הצדדים האכזריים ביותר בני האדם, בצורה חיה כל כך, כואבת כל כך, אמיתית כל כך.
מעוררת אשמה כל כך.
את האופן בו אנו משפיעים על הסביבה שלנו, לעומק, לפעמים בלי כוונה.
אבל הוא גם הותיר מקום לתקווה - כי בסוף הספר, האהבה הקהתה את הצלקות, ניצחה את האכזריות, את הסבל, וגם את הכאב.
הספר הזה מדהים בעיניי - ואני ממליצה עליו בחום לכולם.
