איך שיר נולד?
כמו הצחוק
זה מתחיל מבפנים
ומתגלגל החוצה

איך משורר נולד?
כמו תינוק
בהתחלה זה כואב
אחר כך יוצא החוצה
וכך נולד לו פנחס שדה, משורר, סופר ומתרגם, ואת סיפור חייו מגיל 14 בערך עד 27 אנו מקבלים כאוסף אנקדוטות מחייו, מהן קצרות יותר ומהן ארוכות יותר, החל בחייו בקיבוץ שריד, דרך ירושלים ולונדון. אף לפריז הגיע ממרסיי. את הוריו המפליגים בריבים עזב והעדיף שקט ובדידות, עד חרפת רעב, רק לא ויכוחים אינסופיים.
פנחס שדה נולד ב-1929 כך שתחילת הספר זמנה עוד לפני קום המדינה וההמשך בירושלים הגובלת בירדן. היו אלה זמנים של עברית נפלאה ומליצית, לא עגנונית, אבל לא זרוקה ואף לא מתחכמת רק כדי להראות שליטה בשפה ככותבים המודרניים. עברית בשרנית ובעיקר דרך דיבור צנועה וחפה מהתנשאות.
הכתיבה היא על גבול זרם התודעה, אוסף אינסופי של מחשבות על טעם החיים, חדלונם, הצורך בהסתפקות במועט ואף היכולת לחיות דרך המעט. יש תחושה לא פעם שדבר לא קורה, שזה לא ממש מעניין, אבל כמו-אוטוביוגרפיה של בן 27 יש בה משהו מושך. וכך חולף עוד עמוד ועוד עמוד, שדה נזרק לו לשדה אמיתי להרהורים, נוסע ללונדון בלי אגורה בכיסו ובלי אנגלית בפיו, מקריא משיריו בערב לכבודו ואינו מרגיש דבר. מה נרגיש אנו?
וכך חולפים להם 446 עמודים בגרסה המהודרת של עם הספר פרוזה ישראלית. הספר מעניין, אבל לא מרתק. נשמע כפרדוקס, אלא שזה לא ספר הנקרא בשקיקה. ההפך. צריך להניח את הספר מדי פעם, באשר הוא עמוס במחשבות של צעיר בעל מחשבות זקנות, אחד המעדיף שקט ובדידות ויכול כך סתם להביט בנוף שעות, רצוי נוף גשום, ירוק, רטוב ומנצנץ. אנחנו בעידן בו אנו חיים בקליקבייט, מאומנים לקלוט פיסות מידע חלקי, מעניין לרגע ונשכח כפגע. נשימה ארוכה דרושה לקריאת הספר והוא נקרא בקלות, תובנות אינסופיות עוברות מול עינינו וכל זאת מאדם צעיר עד כאב. לא מכיר רבים המוכנים לחיות מרצון בעוני, בדלות, ללא אופק תעסוקתי ותכנון פנסיוני. האם אלה החיים כמשל?

ואני כמעט כאותו ילד. עוצר את החגיגה, מרים אצבע רועדת וזועק: המלך לבוש!.

רגע לפני שאסביר מה הבעיה להיות לבוש, אני חייב גילוי נאות. עשיתי שגיאה: הגעתי אל הספר הזה, אחרי שצפיתי בפרק מהסדרה משנת התודעה 'המקוללים', של ניר ברגמן. הכרתי שם את פנחס שדה, או נכון יותר: את סופו ואת סוף אוהביו, לפני שהכרתי את יצירותיו.

אז ככה, מסתבר שהצעיר המאוד מוכשר הזה פשוט ניסה לכתוב תנ"ך. הוא, ממש כמו פרוסט, לוקח את עצמו ברצינות תהומית. הוא מצטט את עצמו ויוצא מנקודת הנחה קצת מגלומנית שספרו יישאר כאן לנצח ויהפוך חובה בלימודי הבגרות. ומכיוון שמדובר ביצירה נצחית, הרי שחבל על כל מילה שלא תיכתב לדורי-דורות. אסון יהיה לשבריר מעשה נערות שלא יוטמע בזכרון הגלובלי של כל יצור תודעתי מצפון ניו זילנד ועד מזרח קזחסטן.

לומר שאינני יכול להבין את כל ההמונים ששיבחו את הספר וראו בו קודש, אינני יכול. הוא גדוש כישרון, יכולות, תובנות ואידאות. מסתבר שמאחרי כל ספר פולחן, יש איזושהי אמת שגרמה לו להפוך למה שהוא. אלא שלעתים קשה למי שלא זכה לסגוד לאותו א-ל להבין על מה הסערה הגדולה.

קראתי וקראתי וקראתי. מחפש את הגדולה ולא ממש מוצא. לעניות אינטלקטואליותי, אני לא מוצא נקודת השוואה אחת בין זה לבין הוידויים של רוסו. ניסיתי לטפס עד לפסגות הספרות שעליהם זעקו המבקרים, עמדתי שם למעלה ולא הצלחתי לראות למטה. המראה שם אביך וערפלי, שום דבר חוץ מהתנשאות ותחושה מוזרה של אוויר דל חמצן.

לא פעם, בדיוק כמו בסרט, שדה עושה רושם של הדוד השובב, שמוכן להגיד הכל בכדי להרים גבה. הוא ינסה תיאורים מיניים, יעבור לאלהים וכשכל זה יתקבל ברצינות הוא פשוט יטיף למוות והתאבדות. הא, כן, הוא גם שונא את הפסיכולוגים. לשוטים הללו יש יומרות לטפל בבעיות בדרך אחרת. הם חושבים שפרוזק אחד יכול להועיל לא פחות מקפיצה מטה. ומה שמאכזב לא פחות, שגם את התובנה המזעזעת הזאת כבר כתב אחד, צרפתי, במשפט אחד ראשון במיתוס של סיזיפוס. מה נשאר?

אז כמו שפתחתי, המלך שדה לא עירום. הוא לבוש במעיל כבד בעיצומו של קיץ מזרח תיכוני לוהט, ומנסה לדבר בשפה יוונית עתיקה ופלצנית. הוא קודח מזעה, ומתעקש לא להקשיב למציל שצועק במגיפון: אתה עם הסוודר, צא מהמים.

עדות לביקורת עצמית של נפש קתרטית גדולה המגובה ממקורות שאיבה והשפעה; משופעת במוסרות ואוכפת מוסר; מסמנת מקום של קצה וסוד; מתבוססת בהלימה כאוטית שבה היא משתרעת בחיפוש אחר נחמה, ומבפנים לווידוי כן ומרתק של חלום ומשא.
ובתוך כל זה "שירת ירושלים החדשה" משיאי שירתו הפורסת את הגעגועים של זמן החיים, כדוגמת המסע שערך המחבר.
מסע טבוע מן החלום חולף את החיים דרך הארספואטיקה.
נשארתי צמא, אף לו רווי באמצעו של הספר כשחזרתי אליו ממש השנה.
באמצעותו ובתהודתו הספר הינו מקור להשראה רבה בתווך שבין העצמי לזולת.