שירי ``נהר ושכחה`` ספרה השלישי של חוה פנחס-כהן, הם ביטוי להתמודדות של אדם באמצע חייו עם תחושת החלוף האישית, שאינה עומדת בנפרד מנוף הארץ ומתחושת החלוף הקולקטיבית. זוהי יצירה של אשה הנקרעת בין ביטויה כאם וכרעיה באהבה ובמשפחה לבין המשיכה לעולם הלימוד והאמנות. הספר נע מן השיר הלירי הקצר ועד לפואמה רב קולית, המרחיבה את הארכיטיפ הנשי מעבר לזמן ולמקום. חוה פנחס-כהן עורכת את כתב העת לספרות אמנות ותרבות יהודית ``דימוי``, כותבת סיפורי ילדים וביקורת. בשנת תשנ``ה זכתה בפרס ראש הממשלה. ספריה הקודמים: ``הצבע בעיקר``, זכה בפרס ע``ש ירוחם לוריא, עם עובד 1989. ``מסע איילה``, סדרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד 1994....

ספרה השישי של חוה פנחס כהן הוא טריפטיך שירים המהווה פרק מתוך מהלך רחב ועמוק של מסע אישי ונשי. בפואטיקה הייחודית למשוררת שקנתה לה מקום מרכזי בשירה העברית החדשה, פורשים השירים מהלך ארס פואטי של מסע מתוך הגוף ומתוך השפה, בין שתי תרבויות שהמקום, הזמן והאישה מאחדים אותן - בין התרבות היהודית היושבת במזרח לתרבות המערבית נוצרית שהיא בת השיח הדומיננטית הקרובה לה. הגנן הוא מחזור שירים ארס פואטי שעוקב אחר התבוננות אישה בעולמה של הגנן, המנהלת איתו דיאלוג על דרך התהוותה של יצירה. הכלבתא, הינו מחזור שירים שני במבנה הטריפיך, בהשראת הציירת פאולה רגו, אשר מורכב מרצף תמונות של אישה כלבה המתבוננת בעולם מנקודת ראותו של הולך על ארבע. חותם את הספר מחזור שירים שלישי, שירי יפו, המתאר עיר שוליים מעורבת שפות ותרבויות. הדוברת הוא אישה המכונה שרמוטה. דרכה עוברים גברים ומבטים, מהם היא מעצבת עולם עצמאי, שבו מערכת היחסים של הגוף, השפה וההולדה נושאת משמעות אישית מעבר לנורמה החברתית....

את שיריה של חוה פנחס - כהן ניתן להגדיר כ"שירה עשירה" - אך אין זה עושר השמור לרעתה. העושר הוא לשוני ורעיוני, והוא מצוי בשליטתה של הכותבת: שיריה חושניים ומאופקים כאחד. ומעל לכל - יש בהם הרבה יופי, מעמקים אנושיים, הבנת האדם והדומם כאחד. "רק הגעגוע שוקע עמוק יותר/כמו טעם כיהתה פעותר הפה/של הגת על סלע גיר יבש/אל רגלי הדורכים ורומסים" כותבת המשוררת בשירה "הגפן משתרכת". השירים מוחשיים מאד, נוגעים בעצמים, בריחות, באנישם, ומעוררים תחושות עזות: "ונירה מצאה את הצוק היפה ביותר/ בחניתה בערב יום כיפור היא קפצה/כי לא יכלה יותר". או - "יש נחמה בריח הכבסים בארון כמו/ בריח הנודף מעורו של האיש בחומו של יום קיץ בעיר." זוהי שירה יהודית מאד - וגם אנושית כללית. המשוררת נעה בין חווית "בית הכנסת המרוקאי שברחוב רש"י ובין "לימוד השחיה כמו לימוד האהבה", בין מיאמי - ביץ' לבין נופי המקרא. השירים שהוגשו מעידים על כישרון ודאי. שיריה אלה של חוה פנחס - כהן הם הישג בפני עצמו - ומעוררים ציפיות לעתיד. בשל כל זאת החלטנו להמליץ על קובץ זה כראוי לפרס הביכורים על שם ירוחם לוריא. ארבעת השירים האחרונים נכתבו לאחר קבלת הפרס....

שירי אורפאה הוא קובץ שירים של חוה פנחס - כהן העוסק בנושא אחד, במהלך זמן מוגדר, סביב הפרידה, האובדן והמוות. זוהי תקופה דרמטית בחיי היחיד והמשפחה, בה מרוכזים המאמצים לראות את החיים, למרות ובצל המוות המאיים. ולאחר מותו של אדם אהוב לחפש דרך לחיות עם ההעדר. עם קיום בתוך הוויה על סף הריק. השירים אינם נושאים אופי דוקומנטרי, אינם ממוקדים דווקא במקרה פרטי, עובדתי, הם מהווים ניסיון למסע בחיפוש אחר משמעות, בזמן המבטא את האבסורד והבלתי אפשרי. חוה פנחס - כהן עורכת את כתב העת לספרות, אמנות ותרבות יהודית דימוי, כותבת סיפורי ילדים, ביקורת ובעלת טור במעריב. בשנת תשנ"ה זכתה בפרס ראש הממשלה....

ספר שירים חמישי לחוה פנחס - כהן. שירה מתוך התבוננות בעולם פנימי בחסות העדר, אלמנות כמצב נפש המחפש פירוש. עולם פנימי המשקף תמונה דיסהרמונית ומפורקת, שרק השפה יכולה לאחד אותה להוויה אמנותית אחת. משיח, מחזור שירים המהווה מטפורה למתח בין ציפייה לגאולה אישית, במונחי זמן אינסופיים, לבין גאולה השואבת ממקורות קדומים ונוצריים, ויכולה להתממש בנוכחות אנושית. חוה פנחס - כהן היא עורכת כתב העת לספרות, אמנות ותרבות יהודית "דימוי", ומרצה לספרות. בשנים תשס"ב - תשס"ג היא עמית מחקר במכון הרטמן, שמהווה עבורה מקום מלא השראה. הספר זכה בפרס אלתרמן לשירה לשנת 2002....

ספר שיריה השני של חוה פנחס כהן. תמונות שהן לעיתים כמו טבע דומם, שתמיד איזו רוח פורעת אותן, במובן הקונקרטי והמטפורי. שירה הנטועה במציאות נשית (גם אימהית) ויומיומית כמו במקורות העבר והיהדות. ראשוניות ארצית, גם ארוטית ורוחנית מצטרפים לפואטיקה ייחודית ורבת רבדים. ...

חוה פנחס כהן על הסיבות להולדת הספר הזה: ספר השיחות הזה מכניס לסדר ולסיפור מאורגן את מה שיכול היה להמשיך ולהסתובב בין הספרים ובין המילים ובשיחות האקראי. שנים ארוכות הכרתי את ישראל אלירז, כמורה ב"כרם", כמחזאי, כפרוזאיקן, ככותב ליברית וכמשורר. תהליך ארוך של היכרות צומחת ומשתנה. שנים שבהן גם אני משתנה, מגלה את זהותי כעורכת, כמשוררת, כאדם הרודף אחר הזמן והשפה. המוטיבציה הגדולה שלי לקיים את השיחות, היתה לגלות את הדברים שבין השורות, את האדם שמאחורי המילים. את הפואטיקה ההולכת ונערמת בספרים, בזה אחר זה. שירתו של אלירז מתנהלת ומתהווה בעיקרה מתוך התנועה ומתוך הנוף. שירה "מקומית", המזוהה עם נופי הארץ, עם האהבה לארץ, מושכת ומרתקת אותי תמיד, והרגשתי שישראל אלירז — משורר ללא הצהרות פוליטיות או אמירות אידיאולוגיות — דווקא הוא בונה בדרכו שלו שפה המתייחסת למקום הטעון הזה. ספר השיחות הוא מסע של היכרות בהליכה תרתי משמע, שכן זוהי הליכה בתוואי ספירלי, סיבובי. לכל שיחה היה נושא, אבל מצאנו עצמנו הולכים וחוזרים לנושאים שפיעמו וחתרו מתחת לכתיבה וחוזרים אל הקשר שבין הכתיבה לבין מקום וזמן שבו אנו חיים. וכן, עסקנו רבות במשמעות ה"הליכה" בנוף, בארץ ובדרך שבה מתוך ההליכה נוצרת השפה, השירה בספריו הראשונים של אלירז. שיחות, יש שהן דיבור אינטימי, הזדמנות לפתוח ולהיפתח, לגעת בדברים ובזרמים המסתתרים מתחת למציאות הפורמלית, שבה ספרים רואים אור, שבה יש מחיצה ומראית עין המפרידות בין הפנים לחוץ. השיחות חילצו מאיתנו את ה"סיפור" האישי; "עכשיו כשאני יושב ומדבר איתך אני רואה שיש לי סיפור. אף פעם לא חשבתי שיש לי סיפור," אומר אלירז בשיחה הראשונה". ישראל אלירז אומר: "באתי עד ה־75 ועדיין זוהרת לפנַי ילדותי הרחוקה בירושלים. כל חיי, ככל שכתבתי את ספרַי, סירבתי להתבגר, אבל הזקנתי. איני מקל ראש במסע שעשיתי עם הורי, ילדי, אשתי והמון האנשים שפגשתי ברחוב הראשי של הספרות, השירה, התיאטרון והמוזיקה. אנשים טובים מהם כבר לא אפגוש. כשהחלו השיחות האלה עם חוה נתמלאתי פחד. ידעתי שעם תמלולן ייעלם הקול הדובר, ובהיעדר האנרגיה הקולית הדברים מתרוקנים מעט מנשמתם. אני מקווה שהקורא ישמע את קולי ולא יקרא רק את המילים. השיחות אינן פוטרות אותו מללכת אל ספרי השונים המלווים אותי יותר מחמישים שנה." ...

בספר אמן שיוצא בימים אלו בשם “הר- שדה- בית” מוצג מסעו האישי והמרתק של האמן הבין תחומי, אבנר בר חמא, אל תוך השיח היהודי ישראלי. הספר מציג את התפתחותו האמנותית של אמן ישראלי, דתי וחריג בנוף האמנות המקומי, אשר מוכיח שכאמן מעורב הוא ממשיך כל העת לטפס על ההר, לחרוש עמוק בשדה ולחפש את הבית “הר-שדה-בית” הינו ספר-אמן ראשון לאבנר בר-חמא, אחד האמנים המרתקים והייחודיים בישראל. ביצירתו בא לידי ביטוי שיח המתנהל בין שתי שפות מנוגדות לכאורה: השפה הדתית, החסרה מסורת של מבע אמנותי מודרני והשפה האמנותית-הישראלית, החסרה מסורת של שיח עם המקורות היהודיים ועם קיומו של עולם רוחני ודתי. לצד עבודות המיצב של בר-חמא, נאספו בספר מאמרים של טובי החוקרים, הבוחנים את יצירתו של האמן, המשתרעת על פני שלושים שנות עבודה. את הספר ערכה המשוררת חוה פנחס-כהן, שכותבת בין היתר: “בר חמא מחפש את ‘הבית’ האמנותי הפרטי שלו, שיהווה גם בית אמנותי לתלמידיו. בר חמא נכנס עם כיפה גלויה על הראש אל תוך הסטודיו, שהיה תמיד קודש הקודשים של החילוניות הישראלית, עומד במרכזו ויוצר כשליח ציבור נוכח הקהל והאל”. במאמרים המופיעים בספר, צפורה לוריא ז”ל מגדירה את האמן כ”אחד האמנים הפעילים והמשמעותיים בתחום היצירה היהודית העכשווית. אמן החותר להרחבת גבולותיה של האמנות הישראלית העכשווית ומאתגר את יכולתה להכיל אמירות, הנובעות ממקורות רוחניים אלטרנטיביים”. ואילו דוד שפרבר מגדירו כ”דמות הבולטת ביותר בפעילות למען הפרחת השממה האמנותית בציבור הציוני דתי”. “אבנר בר חמא מציג חזון מיוחד במינו של החלום הציוני, חזון שאיננו נבוך ואיננו מתנצל…”, כותבת פרופ’ זיוה עמישי-מייזלש, כלת פרס ישראל. במאמרה היא עורכת מסע כרונולוגי בעקבות עבודות המיצב של בר חמא, והפרשנות שלה מראה בבירור כיצד השילוב בין בחירת חומריות העבודה לעולם המיתי, הסמלי, הבא מן הכתובים, מתקשר להוויה האקטואלית-היסטורית המלווה את החיים בארץ. האוצרת דפנה נאור, משלבת את היצירה של בר חמא בתוך מרחב היצירה, שמקורות ההשראה שלה הם המקורות היהודיים ובעיקר המקורות המקראיים. היא מפרשת את המיצב “הר-שדה-בית” מתוך ההקשר של רצח רבין ועקדת יצחק. במאמר נוסף המופיע בספר, “המזבח והקרבן”, חושפת אביבה וינטר את המושגים “מזבח” ו”קרבן” בעבודותיו של אבנר בר חמא – מושגים הטעונים מבחינה מיתית ואקטואלית. עוד בספר, ראיון מקיף של העורכת עם האמן ומאמרים של פרופ’ מרגרט אולין מאוניברסיטת ייל בארה”ב, ד”ר בתיה ברוטין, רונית דקל ועוד. הספר מעמיד את אבנר בר חמא כאמן בין-תחומי, בעל זהות יהודית ובעל מחויבות אידיאולוגית לעם ולארץ, המנהל שיח עם העולם היהודי ועם האקטואליה התרבותית והפוליטית. ...

חוה פנחס-כהןמשוררת, עורכת ומרצה לספרות, למדה ספרות עברית ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית. מאז 1989 עורכת את דימוי, כתב העת לספרות, אמנות ותרבות יהודית.מאז 2007 מנהלת אומנותית של כיסופים, כנס סופרים ומשוררים יהודים....

אחי, הצימאון, הוא ספרה השמיני של חוה פנחס-כהן. השירים מציבים תפנית פואטית וכיוון תמאטי שונה מכתיבתה המוכרת. המשוררת משלבת כאן התבוננות בנופי מדבר, בשפכי נהרות ובחוף הים התיכון עם התבוננות פנימה, אל הגוף, אל נופיו הפנימיים, אל הכאב ואל הזיכרון, אל המקום בו המוות נולד מהחיים ונפרד מהחיים, כמו אח ההולך לעולמו, ומשאיר אחריו תיבת תהודה שממנה נוצרת היצירה. ההתבוננות בנוף מלווה בקריאה ובנוכחות האות והמילה העברית, שהיא גם תיבה וגם בית. שתיהן חורגות מתפקידן כחלק מרצף היוצר משמעות, והופכות לאובייקטים להשתקפות העולם הפנימי של האישה היוצרת. כל מעשה היומיום: תליית כביסה, בישול, נהיגה או דיבור יש בהם כוח יוצר, הרואה בעולם מילים המחפשות להן מקום או בדפי ספר. השירים נעים בין עוצמת החוויה המתבוננת, שקוראת את העולם כדי לתת לו שם, לבין צורך לצעוק את צעקת היש המתמלא מהאין, בין האימפרסיה לאקספרסיה המתאחדת מכוחה המיתי של השפה העברית. ...

מתכון פלפלים בצק ותפוחים בְּשָׁעָה שֶׁצָּלִיתִי אֶת הַפִּלְפְּלִים הָאֲדֻמִּים וְהַיְרֻקִּים עַד שֶׁכָּוָה עוֹרָם וְהִתְפַּשֵּׁט הָרֵיחַ מֵהַמִּטְבָּח אֶל הָעוֹלָם, שָׁמַעְתִּי שֶׁבְּחָלֶבּ יָרְדוּ טִילִים עַל הָעִיר, רִמּוֹנִים וְגַז עַל אֲנָשֶׁיהָ וִילָדֶיהָ. עַל כְּרִיכַת הַ־New York Times, רֶגַע לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה תְּמוּנַת אִשָּׁה הַיּוֹצֵאת מֵהַהֲרִיסוֹת וְהוֹלֶכֶת עִם תִּינוֹק (מְדֻמְיָן) בַּעֲגָלָה נִצְרְבָה בְּעֵינַי כְּאִלּוּ הִיא כָּאן. לְאַחַר שֶׁקִּלַּפְתִּי אֶת עוֹרָם הַשָּׂרוּף מֵאֵשׁ הַמִּטְבָּח נִגְלָה בְּשָׂרָם אָדֹם וּמַבְרִיק וְרַךְ חָתַכְתִּי אוֹתָם בְּסַכִּין חַד לִרְצוּעוֹת דַּקּוֹת אֵלּוּ לְיַד אֵלּוּ וְשָׁמַעְתִּי עַל תְּאוּנַת דְּרָכִים. אֵם עַל יְלָדֶיהָ אִבְּדוּ חַיֵּיהֶם מוּל פָּגוֹשׁ מַשָּׂאִית בְּלֵב כְּבִישׁ בְּאֵזוֹר הֲרָרִי. טִפְטַפְתִּי שֶׁמֶן זַיִת וְלִימוֹן הוֹסַפְתִּי שִׁנֵּי שׁוּם וְהִמְשַׁכְתִּי לְעֵבֶר הַבָּצֵק שֶׁתָּפַח בַּקְּעָרָה. לַשְׁתִּי אֶת הַבָּצֵק הַמְסָרֵב לִלְחִישׁוֹת וְנִכְנָע לְאֶגְרוֹפַי, לַשְׁתִּי בִּתְנוּעוֹת מַעֲגָל מֵהַבֶּטֶן אֶל הָאֵינְסוֹף מַקְשִׁיבָה לְמִפְגַּשׁ הָאֲדָווֹת עִם תְּנוּעָה מִשָּׁם אֶל הַבֶּטֶן וּבַחֲזָרָה פָּרַסְתִּי תַּפּוּחִים לְעוֹרְרוֹ מִתַּרְדֵּמַת הָאַהֲבָה לְהַזְכִּירוֹ בֵּין הַתַּפּוּחִים בְּחֶבְיוֹן צִמּוּקִים שָׁמָּה עוֹרַרְתִּיו לְהָסִיר הֶסְתֵּר פָּנִים וּלְהָבִיאוֹ אֶל גַּנִּי אֶל פְּלָאַי רִמּוֹנִים לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנַּחַל וּלְהַנִּיחַ רֹאשׁוֹ עַל שַׁד יְמִינִי. לפרופ' מיכל לוטם יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֲדֹנָי וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתַי וְאִמּוֹתַי מִי שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עַל הַבַּיִת וְעַל אֵם וְעַל הַבָּנִים שֶׁתִּשְׁמַע קוֹלִי בַּשָּׁעָה הַזֹּאת בַּזְּמַן הַזֶּה וּמֵהַמָּקוֹם הַנָּמוּךְ הַזֶּה וְתִתֵּן לִי מֵהַשְׁגָּחָתְךָ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ, מְלֵאַת חֶסֶד וְרַחֲמִים. אָנָּא הוֹצֵא מִתּוֹכִי כָּל אֵימָה וְהַשְׁאֵר בִּי יִרְאָה וּרְאִיָּה טוֹבָה, תֵּן בִּי אֶת הַכֹּחַ לַעֲמֹד וְלָצֵאת מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁנָּתַתָּ לְפָנַי שֶׁלֹּא אֶפֹּל וְלֹא אֶכָּשֵׁל בְּרַעַד בִּלְתִּי נִשְׁלָט אוֹ בִּכְאֵב חוֹתֵךְ אוֹ פַּחַד פִּתְאֹם לִפְנֵי יַקִּירִי וְלִפְנֵי אוֹהֲבִי, הוֹשֵׁט לִי יָד לְהוֹצִיאֵנִי מִלְּפִיתַת הַחֹשֶךְ הַנָּמֹש תֵּן יָדְךָ לְהוֹצִיאֵנִי מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם שֶׁהַגּוּף הוּא בַּיִת לְהוֹבִיל אֵלָיו וּלְהוֹצִיא מִתּוֹכוֹ, לְהוֹלִיד מִתּוֹךְ הַדָּם וְהַצִּירִים אֶת הַחַיִּים. לְהִשְׁתַּנּוֹת וְלִקְרַב אֶל הָאֲדָמָה וְלֹא מִתּוֹךְ יִסּוּרִים. אֵל נָא. אֵל רְפָא נָא אֵל נָא רְפָא נָא אֵל נָא רְפָא נָא בִּמְהֵרָה. לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה לְסַפֵּר ספר שיריה החדש של חוה פנחס-כהן. ספריה של חוה פנחס-כהן עד כה: "הצבע בעיקר" (1989, הוצ עם עובד), "מסע אילה" (1985, ריתמוס, הקיבוץ המאוחד), "נהר ושכחה" (1989, ריתמוס, הקיבוץ המאוחד), "שירי אורפאה" (2000, ריתמוס, הקיבוץ המאוחד), "משיח" (2002, ריתמוס, הקיבוץ המאוחד), "הגנן הכלבתא והשרמוטה" (2006, ריתמוס, הקיבוץ המאוחד), "אין לי מקום", בתוך :"שביעית" אסופה של שבעת ספרי השירה 2008, ריתמוס הקיבוץ המאוחד), "אסכולה של איש אחד", (2010, סדרת הקו האדום ,הקיבוץ המאוחד) אחי, הצמאון (2012, הקיבוץ המאוחד)...

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶתהָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹתוּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹשֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹתשֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַישֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַילִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַיכְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג. במשך יותר מארבעה עשורים של יצירה רציפה קנתה לעצמה חוה פנחס-כהן מקום משלה בשדה השירה העברית, ואף הטביעה בו חותם שרישומו מתברר אט אט, ככל שהתרבות הישראלית מוכנה לקבל את הסתירות שבתוכה ולנסות לאחות את קרעיה המובנים. פנחס-כהן היא מהראשונות במשוררות דורה אשר ניסתה לגשר בין הזהות היהודית, המסורתית והדתית ובין זו הפמיניסטית, הבועטת במוסכמות, והנכונה להעלות על נס את המיניות הנשית. ביצירתה מתקיימת תנועה מתמדת בין מציאוּת למיתוס, בין אמונה לתשוקה, בין זכר השואה ובין בקשת חיים עיקשת, בין ההגותי לחושני.  אסופה מקיפה זו, הרואה אור במלאת שנה למותה של פנחס-כהן, מציגה את מיטב שיריה, החל במוקדמים ביותר וכלה בשירים מן העיזבון, שטרם פורסמו....