#
שני נערים – חברים מינקות, בתולים על סף הבגרות, עירוניים, צאצאים לאינטלקטואלים בעלי זכויות יתר שיש לחנכם מחדש - מוצאים את עצמם בכפר נידח, באיזור הררי קרוב לטיבט, בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, במהלך "מהפכת התרבות" הסינית (לא יודעת אם היתה מהפכה, הרבה תרבות כנראה לא היתה שם).
הנערים האלה הם גיבורי הסיפור הזה: המספר בן 17 שני הוריו רופאים בבית חולים בעיר גדולה. חברו לואו, כריזמטי קטן בן 18, שאביו הוא רופא-שיניים מפורסם שנדון להשפלה פומבית ולמאסר עקב העובדה שהוא טיפל אישית בשיניו הכואבות של מאו וגם סיפר על זה. מסתבר שכל רמז לחולשה אצל המנהיג נחשב כחתרנות מסוכנת. שני הנערים הגיעו לכפר כה קטן, שיכול היה לקלוט רק שני "מתחנכים מחדש". התושבים היו כה בורים ועניים – וכמובן אנאלפבתים – שלא ראו מימיהם ספר ולא ידעו למה הוא משמש.
לא ידעתי כמעט כלום על מהפכת התרבות, וזה, בתמצית, מה שלמדתי: היא התרחשה בין השנים 1966 – 1976 (יחסית לזמן הקצר שהתחוללה, פגיעתה היתה רעה ובחלק מהתחומים בלתי הפיכה) מאו מצא את עצמו אחרי איזה כישלון, עם פחות מדי מההערצה המגיעה לו, לדעתו, הגה את הרעיון הגאוני להעביר חלקים גדולים מהאוכלוסייה – בעיקר צעירים משכילים אך לא רק – לאזורים כפריים. שם יעבדו את האדמה ויסודותיהם התרבותיים המנוונים יוכחדו כראוי. לא היה תאריך תפוגה לגזר הדין: בעלי יסודות קונטר-רבולוציונרים "קלים" יכלו לצפות לחזור למשפחתם אחרי כשנתיים-שלוש של עבודת-פרך. שוורים מועדים בעלי רקע אינטלקטואלי ולא-עממי, כמו גיבורי הסיפור, לא היו צפויים לחזור כלל למשפחתם. בעקרון הם שמשו אריסים/עבדים לכפרים אליהם הוקצו, כשהשוט מעל לראשם, פרט לתקווה לרַצות את עונשם ולשוב למשפחתם, היה "מינהלת המחוז" שמי שהגיע לידיה יכול לצפות לעינויים ונכות.
הייתם מצפים שהסיפור הזה יתרכז בהלם התרבותי שעובר על הצעירים, בעוול שנעשה להם, בגעגועים לחייהם הקודמים ולמשפחתם. זה לא הסיפור הזה. ביד קלה מתאר סיג'י את המציאה בה נתקלו הנערים במקרה – מזוודה מלאה תרגומים לסינית של ספרים קלאסיים מהספרות הצרפתית – בלזק, הוגו, דיומא, רולן – ובדרך המשעשעת בה העבירו את המציאה לרשותם. הסיפורים שהם קוראים מלמדים אותם את מה שלא ידעו – על אהבה, על מין, על התנהגות. הם מעבירים חלק מהסיפורים גם לתושבים איתם את חולקים את גורלם. במהלך הסיפור יש הרבה "חינוך מחדש" ולא רק הנערים מתחנכים.
סיפור קטן, משתמש בהומור, בסיפור אהבה, מתאר פיסת חיים בלתי-אפשרית ודי מחרידה בנימה אנושית, משעשעת וחיובית. זה לא שקשה למצוא פה תיאורים שקוראים מערביים יראו כדוחים, כאכזריים (לבעלי חיים ולבני אדם חלשים), כמו, נניח, ב"בלדות השום" של מו יאן, בן דורו של סיג'י, שעבר גם הוא תהליך דומה במהפכת התרבות. בניגוד לסיג'י שהיגר לצרפת, והפך שם סופר ותסריטאי, יאן נשאר בסין, נשאר קומוניסט וזכה בנובל.
יש המון סינים בעולם. אם הייתי נטולת פניות והוגנת הייתי צריכה לכבד את החלטתם לבחור בדרך בה הם רוצים לחיות ובמנהיג אותו הם רצו להעריץ, ולא למתוח ביקורת על מאות המיליונים שבחרו מנהיג ודרך שאינם מקובלים עלי. בוזו לי – אבל לא הצלחתי להתאפק...
1/2
