קורא אותו כרגע, אחרי כמה חודשים בהודו וזה גורם לי להתגעגע לכל רגע.

להגיע להודו משמעו:
יומיים התאוששות והסתגלות לאויר המזוהם, לצחנה, למראות הזוהמה והעליבות, לצבעים הבוהקים
אח"כ משמעו להתמכר לריחות, למראות, לטעמים, לצבעים ולהתעלם מהאויר המזוהם
להתמכר לשלוות עולם, לקצב אחר, לדלות לצניעות - שאנטי.
רעיון נחמד עומד מאחורי ספר זה - סיפור מסע להודו של ארבעה מטיילים ישראלים, למשך מספר חודשים
אלא שלמרבה הצער - זהו סיפור שהתפספס ופספס את הענין.
משעמם, מונוטוני, לא אותנטי דיו - לא מביא את הדבר.

מרגיש כמו אמא שמנסה נורא להסתחבק עם החברים של הבן שלה, אבל עושה שימוש לא נכון בסלנג שהקפידה כ"כ לשנן, ורק עושה לבן שלה בושות.
קראתי את הספר בהודו והיה קצת מביך לקרוא אותו.

ספר יפה, מומלץ בחום. מספר על הודו ועל כל סגנונות המטילים הישראלים שבאים לשם. מהצעירים אחרי צבא שבאים להתפרק ולשחרר קיטור ועד האשה אשר חווה משבר גיל הארבעים חמישים שמחפשים משמעות לחיים.

לא הייתי בהודו, אבל דרך הספר הזה הצלחתי להרגיש, להריח, לראות, את הכל.
כאילו הייתי שם.