ספר מדהים שהפך את המאבק שעד עכשיו ניהלתי על דמות האישה למורכב יותר ושלם יותר.

סימון מעבירה את הקורא תהליך חינוכי שבו היא מפרקת את כל הדימויים שקיימים לנו על מה נשי ומיהי אישה. היא עוברת ומעמיקה בכל מה שמגדיר אישה- מהפן הביולוגי וההיסטורי לאיך פסיכולוגים תופסים התפתחות של אישה ועד לאופן שבו נשים הוצגו בספרות ועל ידי מי. לכל פרק משקף קווים אחרים בעיצוב התודעה של האישה היום ולכן כל פרק הוא פיסה חשובה בתהליך של השחרור של הקורא.

תוך כדי הספר עלו לי שאלות על אופי המאבק הפמינסטי היום- כמה הוא עסוק בלעצב (שוב) את דמות האישה ביחס לגבר, מה שמשאיר את האישה כלואה בדימוי של ה"אחר" הנגדי והלא משמעותי, במקום לאפשר לאישה להבין שהיא צריכה להיות מונעת מהשאיפות והרצונות שלה בלי למדוד אותם בהשוואה לגבר.
סימון כותבת שכשאישה תתעסק במלאכה גברית לעולם לא יסתכלו עליה כאותנטית אלא כ'מנסה להוכיח' או כ'גברית', וזה באמת נכון, גם בכשנשים רוצות היום לפרוץ את גבולות התפקידים שלהן על מנת לעסוק במשהו שהן טובות בו או רוצות בו הן נכפות לעשות זאת בצורה ש'מוכיחה שהן יכולות' (גדוד הקרקל למשל, שמעתיק את מבנה החי"ר הגברי למרות שזה מבנה שלא מתאים לנשים, או המקום של פוליטיקאיות בתודעה הציבורית)

דמות האישה עוצבה ע"י גברים- הספר יוצר בך את ההבנה הזאת, מפרק בך את כל מה שחשבת שבלתי מעורער בך ומשאיר אותך לבחור מי את רוצה להיות עכשיו (או איך אתה מתייחס לנשים)- מה שהניע אותי לקרוא גם את הכרך השני כי זו שאלה קשה ומייאשת.


הספר כתוב בשפה לא קשה במיוחד ברגע שמבינים את המושגים. אני ממליצה לקרוא קצת על התורה האקזיסטנציאליסטית תוך כדי הספר או לפני כדי להבין את תפיסת העולם של סימון דה בובאר. חוץ מזה, אני כתבתי בספר הערות תןך כדי הקריאה וזה ממש חידד לי את ההבנות וגם היה נחמד להעביר את הספר לחברים (היו גם הערות לפניי).


חובה לכל בן אנוש.

בדומה לחוויה של לוליטה גם בספר הזה הבנתי כמה מוזילים היום בערכם של ספרים ושל קוראים- כמה ספרים יכולים להיות אומנות יותר יפה, יותר חשובה, יותר חושבת. יצירה שמשקפת העמקה של הסופר בעצמו שמשליכה גם על חוויה יותר עמוקה בעבור הקורא.
נאבוקוב נותן הרגשה שהוא כותב סוג של שיר,לא במבנה או מצלול ולא כי אתה חושב על שירים כשאתה קורא את הספרים שלו אלא כי אתה צריך להתעכב על כל מילה וסיטואציה אחרת אתה מרגיש שעשית עוול ליצירה.
זה מפליא אותי כל פעם מחדש כמה סופר יכול לבחור לחשוב את היצירה שלו עד הסוף- החל ממה הוא מעוניין להגיד לקורא בכל פסיק בספר ועד למה כל פסיק בספר מרמז על סופו.

ב'הזמנה לגרדום' כבר הייתי מיומנת בנאבוקוב(במידה ראשונית למדיי כמובן), אחרי שכבר התפוצץ לי הראש באחרית דבר של לוליטה ידעתי קצת יותר איך לגשת לספר הזה ובאמת הרגשתי שאני יותר נהנית ומבינה ויש לי המון מה להגיד על מה שכתוב (ומה שכתוב כתוב בצורה קשה ומפותלת ומוזרה יותר מכל דבר שיצא לי לקרוא). הרגשתי שאני קוראת יצירה מטורפת וניסיתי לכבד אותה במאמץ מלא להתרכז ולחבר פרטים לכדי תמונה גדולה, יפה וביקורתית. אין ספק שזה ספר מדהים והתלהבתי ממנו לכל אורכו, סיימתי אותו וכבר לא יכולתי לצפות להארות של האחרית דבר אבל התאכזבתי. שני המאמרים הארוכים בסוף היו כל כך מלאים (מהמילה מלאה) ומלאים בדברים שחוזרים על עצמם ולא מצליחים לגעת עד הסוף בביקורת ויותר חשוב, בלהט מהביקורת שהספר מעלה. הפרטים הקטנים לא חוברו, הדילמות המוצגות והתשובות של נאבוקוב להן הושטחו לשורה יבשה במאמר מידעי. הפסקתי את שניהם באמצע. האחרית דבר בספר כזה יכולה להיות מדהימה, אבל שני אלו פיספסו בעיניי לחלוטין ונתנו לי תחושה שהספר הוא פלצני ומרוחק ורחוק מלהיות יצירת אומנות שבה הסופר התרגש או התלהב במהלך יצירתה.

מנחם פרי כתב בתקציר שאת לוליטה נאבוקוב הכי אהב ואת הזמנה לגרדום הוא הכי העריך. אני לחלוטין יכולה להבין אותו. ספר מדהים. קשה לאללה ודורש הרבה כוח והעמקה.

נתחיל מזה שזה ספר טוב כמו שעושים ממנו, שלא ייווצר מצב שמישהו יקרא את השורה הראשונה של הביקורת הזו ויטעה לחשוב שזו לא דעתי.

אפשר להגיד שלאורך רוב הספר לא נהניתי במיוחד, כן הכתיבה הייתה טובה מדברים אחרים שקראתי, נהניתי מכל מיני קטעים ספציפיים, קלטתי ביקורת צינית פה ושם אבל באופן כללי דיי התאכזבתי. הרגשתי שאני מבינה את מה שאני קוראת, רואה איזשהו קיר, אבל מפספסת את העיניין, לא רואה את הנוף שמאחוריו.
וככה קראתי את לוליטה, בלי להבין למה כתוב בתקציר שלו שהוא אחד הספרים הטובים ביותר של המאה ה-20, עד שסיימתי אותו והגעתי למאמרים המאירים שבסוף. ואז הבנתי שלא הבנתי כלום.

פשוט התאהבתי בספר הזה בקריאה שנייה. כל כך התלהבתי מהמחשבה שהוקדשה בו שהצטערתי שהיום סופרים לא מקדישים כל כך הרבה מחשבה למילים שלהם ושבגלל זה אני לא ידעתי איך לאכול את מה שהוגש לי כאן.
דיי התחרפנתי מהעובדה שלא ניסיתי אפילו להתייחס לכל הספר הזה בתור תעלומה אחת גדולה שבה אני צריכה לזכור ולהתייחס לכל מילה, שם, תאור, ציטוט-בצרפתית-שאין-לי-מושג-מה-הוא-קשור כדי לפתור אותה ולהנות ממנה.
חטפתי דיי כאפה על ספרים.

בקיצור, גאון.
וקריאה שנייה חובה.

לספר הזה יש משהו שאין בספרים אחרים שקראתי. מן כתיבה עם אווירה שאני לא מכירה וסוג של עלילה שאני לא יכולה לשייך לאף ז'אנר מלבד- ספרים שממש כיף לקרוא כי הם סוג-של מצחיקים אבל גם פשוט שובים שכאלה.
וזה מגניב (וזה כזה תיאור צפוי של צעירה שקוראת ספרים של פעם), נהנתי ממש ודיי נכנסתי לזה.

הספר הזה לא מתיימר למכר אותך לשאלות על מה יקרה בהמשך ולמשוך אותך לקרוא אותו בכל שנייה פנויה, לכל אורכו אתה פשוט נהנה ממה שכתוב, ומה שכתוב כתוב טוב ובסגנון שאני ממש לא הייתי רגילה אליו או היכרתי באופן כללי,אז מצאתי את עצמי קוראת את זה באמת, בלי לקוות שבשלב מסויים זה יגמר ואני אסמן על זה וי (כמו שלפעמים קורה לי עם ספרים שכבר התחלתי, ע"ע "על הפיקחון").

אבל מה, הביאורים (הכוכביות הקטנות בתחתית הדף ) שנוספו במהדורה החדשה של "היינו" קצת עיצבנו אותי, הרבה פעמים הם באמת ביארו לי דברים שבאמת-באמת לא היה לי מושג מה הם ולפעמים הם גרמו לי להרגיש שמזלזלים במידת חוסר הידע של הנוער של היום.

ספר ארוך ומאכזב שהמשכתי לקרוא רק כי הייתי בצבא ולא היה לי משהו אחר.
אבל!!!!! היה שווה לקרוא רק בשביל ה-3 שורות האחרונות שפשוט היו גאוניות.