תודה חברים על התגובות. אני מסכים עם חלק מקביעתכם, ולחלק אני מתנגד.
ואני אסביר למה אני מתכוון:
נתיבה ז״ל, קניוק, ועוד רבים אחרים, יצרו את מיתוס הפלמ״ח.
מיתוס זה קיים מאז מלחמת העצמאות ורק הלך והתגבר עם השנים.
בימינו זהו מיתוס טפלון- זוכרים רק את הדברים הטובים, מסתירים את הרעים, ומי שלא איתנו הוא נגדנו!
על מיתוס הפלמ״ח נוצרו מיתוסים נוספים- שכבה מעל שכבה, שהיום כדי למצוא את האמת צריך להיות ארכאולוג.
מה שהרסני במיתוס הפלמ״ח, שהוא מונע הסקת מסקנות אובייקטיביות
כדי לשפר ולתקן את השטויות שעשו אז.
וכך הולכים ופורחים המיתוסים, וצה״ל הולך ושוקע בביצת השקרים, והמיתוסים, ולכן אין הפקת לקחים אמיתית, ולכן בכל פעם חוזרים על אותם שגיאות בוריציות אחרות, ולכן נוצר הרושם שעם ישראל חי על תקוות , ניסים, ואלוהים גדול ששומר עלינו, במקום שעם ישראל יעשה זאת בכוחות עצמו.
ואיך אומרים זה רק החלק הגלוי של האייסברג ( קרחון).

טוביה, יותר מאשר כתיבה מטעם יש כאן כתיבת זיכרונות של מישהו שהשתתף באירועים האלה. ולכן גם היחס ליגאל אלון ותיאור המפלות הוא אותנטי. ואכן, אחרי קריאת ספרי הזיכרונות שלה (נדמה לי שיש שלושה) מתחזקת התחושה שיד ההשגחה התערבה לטובתנו...

לדעתי הספר הזה לוקה באותה בעיה של הספר תש"ח של יורם קניוק, רק שלנתיבה בן-יהודה זכרונה לברכה אני נוטה יותר להאמין, אבל ואני אנסה להצביע יותר על הבעיה נראה לי שהספרים נכתבו מתוך סוג של פחד לשבור כל מיני מיתוסים שסופרו על התקופה ההיא. מצד אחד שווה אולי שמישהו יחקור את הענין אבל מצד שני ברור שהספרים הללו נבדלים משאר ספרי ההיסטוריה על אותה תקופה.

טוביה אולי אנחנו סוחבים כמה וכמה גיבנות עד היום? טוב, נתיבה לא היתה היסטוריונית. היתה אישה משעשעת מעניינת וחמודה.