הייתי צריכה לברוח רחוק כמה ימים לפני סדר פסח, ומרקס הוא הרכבת הכי מהירה שאני מכירה. אבל הוא זורק את הקורא שלו למבוך. לכאורה, הגיבור הרקוב , ההזוי והכמובן והבא בימים שלו ( עוד לא 50) יוצא למסע שהקורא מוזמן להצטרף אליו, אבל התחושה היא שמובילים לעיתים אפילו על סוג של אלונקה, מיעד ליעד. תופרים לו ברחמים מציאות דמיונית על מצב האומה כדי להדליק עוד ניצוץ של חיים במסע לוויה מתמשך. ספר לאוהבי תחושת המחנק ולמי שמסוגל להתמודד עם הרבה הרבה מוות באוויר מתוך הדחקה שאדם אהוב ( התאהבתי, אני תמיד מתאהבת בנבלים ראויים) עוזב ומשאיר אותנו להמשיך לחיות במבוך.
ובנימה אופטימית זו - חג חירות שמח.

















