הייתי צריכה לברוח רחוק כמה ימים לפני סדר פסח, ומרקס הוא הרכבת הכי מהירה שאני מכירה. אבל הוא זורק את הקורא שלו למבוך. לכאורה, הגיבור הרקוב , ההזוי והכמובן והבא בימים שלו ( עוד לא 50) יוצא למסע שהקורא מוזמן להצטרף אליו, אבל התחושה היא שמובילים לעיתים אפילו על סוג של אלונקה, מיעד ליעד. תופרים לו ברחמים מציאות דמיונית על מצב האומה כדי להדליק עוד ניצוץ של חיים במסע לוויה מתמשך. ספר לאוהבי תחושת המחנק ולמי שמסוגל להתמודד עם הרבה הרבה מוות באוויר מתוך הדחקה שאדם אהוב ( התאהבתי, אני תמיד מתאהבת בנבלים ראויים) עוזב ומשאיר אותנו להמשיך לחיות במבוך.
ובנימה אופטימית זו - חג חירות שמח.

קראתי יותר מחצי הספר והתאכזבתי, מפני שמארקס הוא הסופר האהוב עליי מכל.
משעמם, המון דמויות של אנשי צבא ומנהיגים שאי אפשר לעקוב אחריהן, ביוגרפיה יבשה...
ועדיין, הכתיבה מעולה כתמיד, אך לא מצליחה לחפות על השיעמום.
אני נותנת לספר 2 כוכבים ולא 1 כדי לא לבייש את הסופר המעולה הזה. קראתי ונהנתי מ: מאה שנים של בסיסות, סתיו של פטריארך, אהבה בימי כולרה (הספר הכי יפה בעולם בעיני), עיניים של כלב כחול (לא משהו), הסיפור שלא יאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית, 12 סיפורים נודדים, כרוניקה של מוות ידוע מראש, על אהבה ושדים אחרים,
ושמעתי על לחיות כדי לספר שהוא מאוד מאכזב...
קראתי יותר מחצי מגנרל במבוך והתייאשתי. לא מוביל לשום מקום, מתיש, יש כמובן הומור שחור ומרענן, הומור כרגיל אצלו על ריקבון הגוף, הכתיבה מגחכת, בחצי קריצה, ורק בגלל זה הקריאה לא עינוי.

אם זה לא עניין של חיים ומוות, אפשר לוותר. כל שאר הספרים שלו שקראתי יותר טובים.

לאוהבי דרום אמריקה וסיפור השיחרור של ה"משחרר" סימון בוליבר- לא חובה