שמואל גורדון, טייס קרב ומפקד בדרגה גבוהה והתפקיד בכיר בחיל, כתב
בספר זה על שלושים השעות הראשונות של חיל האויר במלחמת יום כיפור.
זהו ספר שניכתב באחריות רבה, תוך שימת לב לפרטים קטנים, תוך מחקר
מעמיק, איסוף נתונים ונתוחם לשם הסקת מסקנות.
בדרך כלל צה״ל בודק את עצמו לאחר מלחמות וקרבות חשובים.
וכאן בעצם נמצאת הבעיה, צה״ להוא לא גוף שצריך ויכול לחקור את עצמו
מכוון שאז קיימת סכנה אמיתית שמסקנות החקירה תהיינה מוטות, והחוקרים
לא יגיעו למסקנות האמיתיות- כך לדוגמה, ועידת אגרנט שחקרה את כישלונות מלחמת
יום כיפור, אבל מסקנותיה שובשו בכך שכתב מינויה היה חסר ולא כלל את הדרג
המדיני ( שהוא היה אחראי על אי מתן ההוראה לגיוס מילואים בזמן, ולאי מתן
פקודה לחיל האויר להוריד מכה מקדימה על כוחות האוייב), החוסר השני
היה אי חקירת המהלכים הצבאיים לאחר מתקפת הנגד הכושלת של צה״ל .
שלושים השעות הראשונותהיו מכריעות בנוגע לתפקוד חיל האויר, מאחר שניתנו
פקודות, ופקודות נגד, ולאחר מכן שוב פקודות שנגדו את פקודות הנגד.
בקיצור, בלגן גדול.
מפקד החיל היה נתון במצוקה גדולה כאשר לא יכול היה לבנות אסטרטגיה מובנת
ומקובלת על כל הדרגים בנוגע לאופן ניהול הקרבות.
בראשית הלחימה חי״א היה נתון בלחצים אדירים שהגיעו מכל הכיוונים
מלמעלה- המטכ״ל מעליו -שר הביטחון , ומלמעטה- הדרגים שבשטח
שהיו רגילים לסיוע צמוד של חיה״א.
וחיה״א לא היה במצב של ריצוי כל הגורמים, מפקד החיל היה צריך לקבוע
סדרי עדיפות אסטרטגיים שיתנו מענה לבעיות הקריטיות של הכוחות בשטח.
לדעתי שיפוטו של גורדון את בני תלם איננו צודק. ראשית אין עליו לשפוט את חברו
עד אשר הוא עצמו יעמוד במקומו. סיבה שניה, אינני יודעכיצד מפקד אחר היה עומד
בלחץ , כאשר כל הזמן יורדות פקודות סותרות מלמעלה, ובקשות עזרה
נואשות מלמעטה.
ספר טוב, מתאר את מצב החייל לאמיתו , כפי שהיה ב30 השעות הראשונות למלחמה
ובעל תובנות עמוקות בכל הנוגע לתפקודו של החיילבראשית מלחמת יום הכיפורים.












