הקרקס הגדול של הרעיונותמיקי בן-כנען21גורל מוגדר, בדרך כלל, כמהלך אירועים שנקבע מראש בלי יכולת לשנותו. יש אומרים שאין דבר כזה ויש המאמינים בכך אמונה שלמה. כך או כך מגורל אחד אף אדם חי לא יכול להימנע - מן הזקנה. ומהי זקנה? קצת חיים והרבה זיכרונות. כי גם אם יחליט הזקן בן ה-80, למשל, שהגיעה העת לשוט מסביב לעולם, הרי שבסופו של דבר, גם בתוך הטיול הזה, ימצא עצמו בעיקר מספר את זיכרונותיו ומתאר את חייו לצעירים ממנו. הקרקס אותו מתארת בן-כנען מספר על 4 זקנים, שעברם כצעירים מכתיב את חייהם היום. ככה זה בדרך כלל, בשנות הבגרות אין זמן לזכור, אז עסוקים בפרנסה, משפחה ושאר חובות, אבל הזקנה מותירה את האדם עם התחייבות רק לעצמו, ובדרך כלל גם ללא כוח, כך שכל מה שנשאר לעשות זה להתרפק על העבר ואולי גם לנסות להגשים חלומות שהיו וחמקו מאיתנו. העבר של הזקנים בספר מעניין מאוד. גם צירופי המקרים של חייהם. צירופים שחלקם מהשמים וחלקם מעשי ידי אדם. ואולי הכל שייך ל"תוכנית הגדולה". מי יודע? ולכן קפיצות הזמנים שבספר וגם הקפיצות ממקום למקום - שבדרך כלל אני לא אוהבת - חולפות כאן בקלילות, ויוצרות מתח מעניין. כשבתוך המתח אפשר ללמוד איך להיות זקן אבל גם להנות מהחיים בלי יסורי מצפון, כי למרות הכל אין לנו ממש שליטה על מה שקורה בחיינו. אני לא בטוחה שיש סוגה (ז'אנר) של ספרים לזקנים, אבל את הספר הזה חייב לדעתי לקרוא כל מי שעבר את גיל 60. יתכן שהוא יתאים גם לחלק של צעירים יותר, אבל אני בטוחה שבמקרה זה משהו ילך לאיבוד. אפילו אם מיקי בן כנען (הצעירה בגילה) לא חשבה על זה.
הקרקס הגדול של הרעיונותמיקי בן-כנען21אני גרה ממש קרוב לירושליים ולמרות הרכבת הנהדרת אני ממעיטה להגיע למרכז העיר. מרכז העיר ירושליים הפך בשנה האחרונה למקום שממש כייף להסתובב בו, מעיין מדרחוב גדול עם מלא בתי קפה וחנויות זולות וחביבות. נאלצתי ללכת לבדיקה ומצאתי את עצמי בעיר ובכדי לא לבזבז את עצמי לדעת החלטתי אחרי ששתיתי עם עצמי אמריקנו בבית קפה חביב, לקחת רכבת חזרה הביתה אבל מה? בדרך לתחנה עניי צדו חנות ספרים, (אתם חברי לסימניה בטח מבינים שלא עמדתי בזה) ונכנסתי... חנות לא גדולה וזולה עם מוכר חביב ודברן שאוהב ספרים ולמרות היותו בעל חנות שנים רבות לא איבד את הניצוץ והחדווה מלדבר על ספרים. וכך אנחנו מפטפטים והוא ממליץ לי על " הקרקס הגדול לרעיונות" המלצה חמה ואישית ,מאוד נילהבת עד שלא היה לי כבר נעים וקניתי אותו עם עוד כמה חברים. יומיים אחרי התחלתי לקרוא. תשמעו, הספר פשוט חמק לי מהאצבעות, עוד לא נשמתי והנה אני באמצע, לקחתי עוד נשימה והוא ניגמר.. ספר מעולה, הסופרת אורגת עולם חצי הזוי על סף הבדיה , בונה אותו שלבים שלבים ויוצרת עלילה אמינה למרות המוטיבים הלא שפויים. בגדול, בסופו של דבר ספר שואה. השואה נכנסת בעדינות, לא לוחצת אך עם זאת נוגעת בנימים הכי קטנים. ארבע דמויות שמתחברות יחדיו ,שמתחברות דרך עברן השואתי. נהנתי כל כך! מומלץ בחום גם למי שנימנע מספרות שואה מסיבות כאלה ואחרות. נותר לי להודות לאותו מוכר חביב שממש אילץ אותי לקנות את הספר הזה.
הקרקס הגדול של הרעיונותמיקי בן-כנען17יש לי בעיה עם הספר הזה. נתחיל מזה שנהניתי ממנו. מרובו. השם של הספר מצוין, אני אוהב שמות כאלו. העטיפה יפה ומאוד מזמינה. אבל ... יש בספר מספר בעיות שכדי ליהנות הייתי צריך לעצום את העיניים. חלקן, ואולי רובן , אם רואים את השבחים באתר הן אולי דברים שמפריעים לי יותר מלאחרים ואנימודה שאני ביקורתי יותר בזמן האחרון . העלילה מתארת חבורת זקנים בבית אבות ומשתרעת מתחילת המאה הקודמת עד לימינו אנו. אפשר להגיד שהעלילה נחצית בין סיפורי הרקע של כל דמות לשנים בבית האבות. המספרת מתבוננת בדמויותיה אבל שומרת מהן מרחק. ככל הסגנון הזה מקשה עלי את הקריאה. הכתיבה לאורך הספר אינה אחידה, לא בסגנון ,לא בזמנים ולא בפיזור הדימויים והמטאפורות. לעיתים משתנה הזמן והסגנון בין מקטע למקטע. בכלל יש מעט הרגשה של קרקס בכתיבה: למרות שהעלילה ברובה היא לינארית (אני מתכוון בהתפתחות הסיפור לא בזמני העלילה ) יש מקטעים שנשזרים בלי קשר מיוחד כאילו היו שאריות שנחתכו בעריכה ואז הוחזרו. המספרת לקחה על עצמה סיפור רחב יריעה כדי לכסות את סיפורי הרקע אבל הם מסופרים בקפיצות כמו שקופיות, דבר שיצר אצלי ריחוק מהדמויות וגם סוג של חוסר סיפוק. קצת כמו בצק שרודד יותר מדי. ואם במטאפורות ודימויים עסקינן אז הם זרועים לאורך הספר , אם כי לא באחידות. בקטע הראשון של בית האבות יש מקבץ מרשים שכמעט גרם לי להפסיק לקרוא , אחר כך יש הידלדלות. למיקי בן כנען יש משקפיים מיוחדות בהן היא רואה את העולם , כמעט כל תנועה או זוית ראיה מזכירה או נדמית לדבר אחר. אלו משקפיים נהדרות, אני חייב להתוודות שגם לי יש זוג כזה, רק שאצלי זגוגית אחת מכוסה בפיח. הסופרת מנדבת את זווית הראיה המיוחדת לאורך הספר והאמת שרבים מהם מעוררים מחשבה ויפים אבל אני חושב שבדיוק על זה אמר פוקנר " הרוג את יקירייך" , מישהו היה צריך לקרקס ולצוד את הטווסים היפים שפשטו בו. זה אחד הדברים שאני יודע שבו אני חלוק עם הרבה קוראים וזה מעלה אצלי שתי שאלות: 1. למה זה כל כך מפריע לי? תשובה: בראיה שלי מטאפורות ודימויים נועדו להעביר או להעצים הרגשה או דבר מה שקשה או מסורבל להעביר בתיאור רגיל. זו בהחלט דרך פיוטית יותר לתאר דברים ואני מסכים שאפשר גם להשתמש בה לקישוט הכתיבה אבל זה צריך להיות במידה ולתרום לעלילה. בספרות בישראלית יש נטייה להעמיס את הכתיבה במטאפורות ודימויים לדעתי מתוך רצון ליצור שפה מליצית. אבל אם צריך לדייק לא שבירת החוקים הספרותיים היא זו שהכי מפריעה לי, ריבוי הדימויים והמטאפורות פועל עלי כמו הערות שוליים, אחת שתיים מדי פעם זה נחמד אבל ריבוי גורם לי לעצור לדלות את הדימוי בראשי ולנסות להתאים אותו לסיטואציה. זה פוגע ברצף הקריאה ומרחיק אותי מהכתוב. מעבר לזה במקומות מסויימים המטאפורות או הדימויים מגבילים את הדמיון בכך שהם כופים עלי לראות דברים מסויימים בדרך אותה המחברת רוצה ומקשים לדמיין את הסיטואציה ובכך משיגים פעולה הפוכה מהמטרה המקורית שלהם. זה נשמע פלצני אז אנסה להסביר בדוגמאות : - "...הטלפון צרצר כמו להקה של ציקדות בתיק שלי" - המילה צרצר כבר מתאר את טורדניותו של הצלצול. לכל אחד מאיתנו יש בראש צרצור טלפון אחר שאותו אנו נחבר בראש כאשר נקרא שהטלפון צרצר. הדימוי של הציקדות לא תורם כלום לעלילה ואינו עוזר לתאר את הסיטואציה. הוא מאלץ אותי לזנוח את הצירצור שלי ולחפש צירצור ציקדות ואם לא שמעתי צרצור ציקדות אז כל התיאור חלף מעל ראשי. אני יודע. אני קטנוני. - "...אחרי האלונקה שאופניה יבבו ככלבים נדרסים. גוויתו המתוכרכת של ... נרעדה- רוטטת כרגל קרושה" . את הכלבים הנדרסים אני יכול לקבל למרות שיבבו היה מספיק – לי ישר עולה האלונקה החורקת מהסרט האסונות של נינה אבל הרגל הקרושה כאילו מוחקת את כל מסע ההלוויה ומה שנשאר זו רגל קרושה . אין גופה , הראש שלי עבר למטבח של סבתא ומי שהתמזל מזלו ולא פגש רגל קרושה. איך תרטוט לו הגופה? זה מיותר ומעמיס. הרגי את יקירייך! 2. למה אנחנו כעם שמתגאה בדוגריות שלו כל כך אוהב בספרות שלו מטפורות ודימויים? אין לי מושג . אולי בגלל שאנחנו דוגריים. אולי כי עברית היא שפה שהוחייתה וסופרים מרגישים שאין מספיק מילים. אולי כי לומדים עגנון בתיכון או סתם כי אנחנו מלאים בפאתוס. אני מוכן לפתוח את זה לדיון. אני חושב שיש מספר סופרים ישראלים שמצליחים לכתוב בשפה מליצית ולהשתמש בדימויים ומטאפורות רבים ( מהאחרונים שפגשתי היו חיים סבתו ובתרגום של קנז ומהעבר עולה לי רביניאן אבל יש עוד ) אבל המפתח לכתיבה כזאת הוא אחידות ומינון נכון ומדויק ויתכן שחוסרם בספר הזה הדגיש לי את הבעיתיות שלו. בסופו של דבר נתתי לספר ארבע כוכבים גבוליים כיוון שכן נהניתי והספר קרא לי לשוב אליו בין הפסקות הקריאה( היי בתוך עמי אני חי ) וזה מדד חשוב אצלי לספר. העלילה מעניינת ופתלתלה בצורה לינארית. והסוף לפני אפילוג הקרקס היה אפל למרות שהיה ידוע מראש , מהסוג שגורם להרהר.
הקרקס הגדול של הרעיונותמיקי בן-כנען15אחלה ספר, אבל איכשהו... יותר מדי אחלה. תקראו לי פראנואיד (זה בסדר, גם הפסיכיאטר שלי עושה את זה) אבל לכל אורך הקריאה הייתה לי איזה הרגשה מלאכותית, כאילו הספר נכתב בהזמנה במשרד פרסום או יח"צ. לא יודע איך להסביר את זה, אולי זו החלוקה המוגזמת לראשי פרקים (להערכתי כל 40-50 עמודים יש שער שמתפרס על עמוד שלם) שמטרתה להקל על הקריאה, אולי אוצר הדימויים המלוטש מדי, ואולי זו העובדה שגם במקומות הכי מלוכלכים, הכי נוראיים בסיפור לא הרגשתי את הטינופת. יש איזו עננה סינתטית מעל הכל וכמה שנהנתי מהרעיונות על מרהיבותם הקירקסית (והם באמת גדולים מהחיים) היה חסר משהו שיעגן את תודעתי לעומקו של הסיפור. הנסיון מלמד שלפעמים דווקא היצירות שבקריאה ראשונה היו ככה-ככה הן אלו שפורצות עמוק פנימה בקריאה הבאה, ואני מבטיח לדווח אם תהיה קריאה כזאת. ברשותכם אחתוך כאן את בילבולי המוח לטובת השורה התחתונה: מבחינה אובייקטיבית זה כנראה ספר מצויין שמצליח להמריא ולהחזיק מעמד באויר ואני ממליץ לכם להתעלם מהביקורת המוזרה הזאת ולקרוא אותו.
הקרקס הגדול של הרעיונותמיקי בן-כנען13מזמן לא נהניתי הנאה רבה כל כך מקריאת ספר. מזמן לא חוויתי כאב רב כל כך בקריאה. עלילת הספר וירטואוזית ומוגזמת, כמו בקרקס הדמויות צבעוניות מאוד ואקזוטיות. כמו בקרקס יש גם אחורי הקלעים, יש חדרי הלבשה שבהם מסירים הליצנים את האיפור ואז אפשר לראות את הדמעות האמתיות שלהם. בספר הזה יש הרבה צער ואבדן. הרוע המתואר פה הוא רוע חסר גבולות וסיבה, נורא בסתמיותו. מצד שני, בספר מתוארים גילויים של אהבה רבה, חמלה ורוך המאירים את שנותיהן האחרונות של נשמות מיוסרות. האם יש סיבה למתרחש? האם יש במאי להצגת הקרקס הזאת? איך הגיעו האנשים לבית האבות הירושלמי הזה? האמת נחשפת שכבה אחרי שכבה, עד שהתעלומות נפתרות בסוף הספר. חיפשתי פרטים על המחברת, מיקי בן כנען, אבל הכריכה לא פירטה הרבה. רק בסוף הספר, ברשימת התודות, מצאתי משהו. המחברת מודה לאימה, מניה הלוי. האם זו אותה מניה הלוי של הספר הקטן (בהוצאת תרמיל אם אינני טועה) שקראתי לפני שנים רבות, הרבה מוקדם מדי - הלינו אותי לילה? אם כן זו אולי דרך נוספת של הדור השני לשואה לעבד את חוויות ילדותו וסיפורם של הוריו. אזהרה לקוראים: מי שאינו אוהב פנטזיה, יסבול. כדאי להימנע.
הקרקס הגדול של הרעיונותמיקי בן-כנען11מסוג הספרים שאין לי מושג איך מתחילים בכלל להסביר כמה הוא מרתק, מפתיע, מרגש וכתוב מעולה. על מה לספר? על הפילים? העורבים? הכסאות שצומחים מהאדמה? עזבו... זה יישמע אידיוטי... קרנבל מוטרף שנפש האדם נחשפת בו על שלל גווניה: רוע, בוגדנות, חמדנות, לצד ייסורי מצפון, געגועים, חלומות, אהבה. בן כנען פורשת בקולה הייחודי 4 סיפורי חיים של דיירי בית האבות ידליצה נורברט. סיפוריהם נעים בין העבר (אירופה של שנות השלושים והלאה) להווה המשותף בבית האבות הירושלמי, על הציר שבין הריאלי לפנטסטי. במהלך הסיפור מתגלים בדמויות עוד ועוד רבדים, סודות ושלדים שמסתתרים שנים בארון. אף אחד הוא לא מה שנראה במבט ראשון. מתחת לחזות שמוצגת כלפי חוץ יש עולם שלם שחייב להישאר בחושך לטובת השפיות. אמונה וכפירה, זכרון והדחקה, חיים ומוות, אחדות ופילוג, חוסר כל ושפע מטמטם הם חלק מהיתדות שבהן משתמשת בן כנען בהקמת אוהל הקרקס הגדול של הרעיונות. והערה לסיום: כשקוראים את הספר הזה צריך להשאיר את הציניות מאחור, כדי שהאוהל לא יפול לנו על הראש...
הקרקס הגדול של הרעיונותמיקי בן-כנען10הדבר הראשון שאהבתי מיד מהעמוד הראשון הוא השפה, אבל בסופו של דבר מה ששבה את ליבי הוא הסיפור שמצד אחד הוא הדמיוני שבדמיוניים ומצד שני מי ייתן לנו שלא כך בדיוק קרה. הסופרת הופכת למספרת סיפורים המדלגת מנקודת מבט אחת לשנייה וכולן אנושיות ומרתקות והסיפור נרקם מעמוד לעמוד ולא נתן לי להניח את הספר - קראתי אותו בישיבה אחת. הספר הזכיר לי ספרים של מאיר שלו, סופר שאני חוזר אליו כל הזמן, ואני חושב שמי שאוהב את הסגנון יאהב גם את זה. הנאה אמיתית - ארבעה כוכבים מתוך חמישה.
הקרקס הגדול של הרעיונותמיקי בן-כנען6"ילד ניצול שואה לעולם יישאר ילד" עמ' 238. אין ספר מדהים יותר שריכז את דבריו ודרך פעולתו של אבי הפרטיזן ניצול אושוויץ, יליד מזריץ שבחבל פודלבסקה שבפולין. אין ילד דור שני ושלישי לשואה שיפספס את קריאתו של ספר זה... ספר חובה לכל אדם שהטרגדיה שזורה בעברו. אין ספק שהחיים הם קרקס של רעיונות...או אם תרצו אין זו אגדה.
הקרקס הגדול של הרעיונותמיקי בן-כנען5קודם קראתי את "אם החיטה", אז באתי עם ציפיות גבוהות ביותר, אבל הן כולן התממשו, איזו תנופה לשונית ועלילתית מרהיבה, ממליצה על הספר בחום לכל מי שרוצה לקרוא ספרות עברית משובחת!