“הספרים שאני הכי אוהבת הם אלו שבהם הסופר מיטיב להביע את רגשותיהם של גיבוריו, וכמו כן ספרים שעוסקים בחיי משפחה. הספר המקסים הזה עונה על שני הקריטריונים. הוא מיטיב לתאר את הקשר שבין שולמית לבעלה, בין שולמית לאמה, בינה לבין ילדיה. הרבה רגשות אנושיים מובעים בספר המקסים הזה: אהבה, חמלה, תסכול, שברון לב, תקווה, אמונה - ואת כולם הסופרת מביעה בצורה כל כך נוגעת ללב. בספר נוכל למצוא גם הרבה עניין בנושאים חשובים כמו ירידה מהארץ, דת ואמונה, זקנה ומוות. עוד ערך מוסף של הספר הוא העברית היפה, והידע העצום שיש לסופרת במקורות היהודיים. ממליצה בחום! כל ספריה של רותם יפים בעיניי, אך זה היפה מכולם.”

“קראתי את הספר ובדקתי שוב בכריכה הפנימית - אכן זה ספר חדש ולא קראתי אותו בעבר. בכל זאת, חלקים בספר עוררו בי תחושת דה ז'וו - שוב אישה חרדית, כבולה בנישואים שלא הסבו לה נחת לגבר אטום וערל לב. שוב אישה המתענה בתלאות דיני טהרת המשפחה המחמירים והגבריים. מוזר. ראיתי סביבי במשך השנים הרבה זוגות שלא הסתדרו ביניהם, זוגות שנפרדו והתגרשו - למרבה הפלא לא כולם היו חרדים או דתיים, ואני מעזה לשער שרובם לא הכירו כלל את דיני הטהרה, אז איך זה קרה להם? יהודית רותם משכתבת שוב ושוב את אותם נישואים טראומטיים מזווית הראייה שלה. חבל - כי נראה לי שהיא מיצתה כבר את הסיפור הזה עד תום, ואף הפכה אותו מגיהינום פרטי של זוג לא מתאים לתיאור של נישואין בחברה החרדית כולה. יהודית רותם כותבת היטב כשהיא לא מגויסת לאג'נדה שלה. אני מצפה לקרוא סוף סוף ספר באמת חדש משלה.”

“הרעיון יפה. שזירת שלושה סיפורים בספורה של הגיבורה. מקורי באפן זה להחדיר את מאורעות השואה למי שאינו מצוי בו. אולם העליה על גל של ביזוי מנהגי הטהרה של עם ישראל וכן תיאור מסולף של טקס הגט הפך בעיני את הספר ללא רלבנטי עבורי . יתירה מזו בספר עובר כחוט השני מעין מבט של עליונות על מינהגי ישראל מדור לדור שבלעדהם אין קיום לעמינו.לצערי הסופרת למדה היטב את מנהגי היהדות רק על מנת לנגח ולא על מנת להראותו ביופיו. אגב "הבא אמינא" שנכתב בעמוד 378 צריך להכתב "הווה אמינא". בשבילי ערכו של הספר הינו רק למען להכיר את המנסה לנגח את מינהגי ועקרונות הדת ויהדות. למען המידע הנכון גט לא זורקת האשה לבעל כפי שמתואר בעמוד 356 אלא הבעל מוסרו לאשה ברוב כבוד.”

“הדבר הכי טוב שיש בספר הזה, זאת הלגיטימציה להיות אנושי. הדמויות כל כך אנושיות. אחת לאחת. אמנם ה"תפירה" של הסיפורים לאחד קצת "גלוייה" מידיי; הסוף קצת חפוז. והכתיבה הקולחת נסחפת לעיתים לטרחנות מה. הכל עשוי למשעי לפעמים מידיי. אבל המסר של הלגיטימציה לאנושיות, שמתעלה מעל לכל אלו, עושה את הספר ראוי בעיניי. יהודית רותם לא מפחדת לגעת בנושאים טעונים מאוד ואני חייבת להודות שהנגיעה שלה לא מתחמקת מהמטענים. היא אמנם נגיעה רכה אבל אפשר "לבלוע" את חציית הגבולות שלה. ויחד עם זאת, למרות שהסיפור יפה ואנושי, למרות שבסופו של דבר היה נעים ומושך לקרוא את הספר הזה, למרות כל אלו, אני לא מרגישה שקראתי "ספר גדול".”

“הספרים שאני הכי אוהבת הם אלו שבהם הסופר מיטיב להביע את רגשותיהם של גיבוריו, וכמו כן ספרים שעוסקים בחיי משפחה. הספר המקסים הזה עונה על שני הקריטריונים. הוא מיטיב לתאר את הקשר שבין שולמית לבעלה, בין שולמית לאמה, בינה לבין ילדיה. הרבה רגשות אנושיים מובעים בספר המקסים הזה: אהבה, חמלה, תסכול, שברון לב, תקווה, אמונה - ואת כולם הסופרת מביעה בצורה כל כך נוגעת ללב. בספר נוכל למצוא גם הרבה עניין בנושאים חשובים כמו ירידה מהארץ, דת ואמונה, זקנה ומוות. עוד ערך מוסף של הספר הוא העברית היפה, והידע העצום שיש לסופרת במקורות היהודיים. ממליצה בחום! כל ספריה של רותם יפים בעיניי, אך זה היפה מכולם.”

“קראתי את הספר ובדקתי שוב בכריכה הפנימית - אכן זה ספר חדש ולא קראתי אותו בעבר. בכל זאת, חלקים בספר עוררו בי תחושת דה ז'וו - שוב אישה חרדית, כבולה בנישואים שלא הסבו לה נחת לגבר אטום וערל לב. שוב אישה המתענה בתלאות דיני טהרת המשפחה המחמירים והגבריים. מוזר. ראיתי סביבי במשך השנים הרבה זוגות שלא הסתדרו ביניהם, זוגות שנפרדו והתגרשו - למרבה הפלא לא כולם היו חרדים או דתיים, ואני מעזה לשער שרובם לא הכירו כלל את דיני הטהרה, אז איך זה קרה להם? יהודית רותם משכתבת שוב ושוב את אותם נישואים טראומטיים מזווית הראייה שלה. חבל - כי נראה לי שהיא מיצתה כבר את הסיפור הזה עד תום, ואף הפכה אותו מגיהינום פרטי של זוג לא מתאים לתיאור של נישואין בחברה החרדית כולה. יהודית רותם כותבת היטב כשהיא לא מגויסת לאג'נדה שלה. אני מצפה לקרוא סוף סוף ספר באמת חדש משלה.”

“הרעיון יפה. שזירת שלושה סיפורים בספורה של הגיבורה. מקורי באפן זה להחדיר את מאורעות השואה למי שאינו מצוי בו. אולם העליה על גל של ביזוי מנהגי הטהרה של עם ישראל וכן תיאור מסולף של טקס הגט הפך בעיני את הספר ללא רלבנטי עבורי . יתירה מזו בספר עובר כחוט השני מעין מבט של עליונות על מינהגי ישראל מדור לדור שבלעדהם אין קיום לעמינו.לצערי הסופרת למדה היטב את מנהגי היהדות רק על מנת לנגח ולא על מנת להראותו ביופיו. אגב "הבא אמינא" שנכתב בעמוד 378 צריך להכתב "הווה אמינא". בשבילי ערכו של הספר הינו רק למען להכיר את המנסה לנגח את מינהגי ועקרונות הדת ויהדות. למען המידע הנכון גט לא זורקת האשה לבעל כפי שמתואר בעמוד 356 אלא הבעל מוסרו לאשה ברוב כבוד.”

“הדבר הכי טוב שיש בספר הזה, זאת הלגיטימציה להיות אנושי. הדמויות כל כך אנושיות. אחת לאחת. אמנם ה"תפירה" של הסיפורים לאחד קצת "גלוייה" מידיי; הסוף קצת חפוז. והכתיבה הקולחת נסחפת לעיתים לטרחנות מה. הכל עשוי למשעי לפעמים מידיי. אבל המסר של הלגיטימציה לאנושיות, שמתעלה מעל לכל אלו, עושה את הספר ראוי בעיניי. יהודית רותם לא מפחדת לגעת בנושאים טעונים מאוד ואני חייבת להודות שהנגיעה שלה לא מתחמקת מהמטענים. היא אמנם נגיעה רכה אבל אפשר "לבלוע" את חציית הגבולות שלה. ויחד עם זאת, למרות שהסיפור יפה ואנושי, למרות שבסופו של דבר היה נעים ומושך לקרוא את הספר הזה, למרות כל אלו, אני לא מרגישה שקראתי "ספר גדול".”