ספר שמצריך קריאה חוזרת.

המון קטעים של פרוזה שעוסקים בנושא אחד (האדרת נשים) וכל אחד עומד בפני עצמו עם אמירה ועומק.
עם כל אישה נאדרת, יש גבר מושפל. בהתחלה ניתן אולי לחשוב שמדובר במין פריקה אירוטית-ביזארית גחמנית של חנוך לוין, אבל יש פה הרבה מעבר.
עם כל סיפור יצאתי ברגש אחר, ואמת שישנם גם סיפורים שקצת מגרדים לקריאה, אבל באמת אפשר להרגיש את הצעקה הרעיונית שלו מהכתב.

חנוך לוין אגדה. אני לא טיפוס של מחזות ותיאטרון (לפחות עד שאכיר) אך הספר הזה בהחלט יגרום לי לקרוא עוד ספרים שלו. עוד לא נתקלתי בסופר מהתקופה הלא רחוקה שכותב בצורה כזאת, ובנושאים כאלה.
ושוב, למרות שהכל ממש עוסק בנושא אחד של משרתים, גבירות והשפלות, הכתיבה שאיתה הוא מתאר כל סיפור היא שונה לגמרי ושווה חקירה בפני עצמה.
ברור לי שכבר חקרו את העולם המיוחד של חנוך לוין ולמעשה כבר התחלתי לחפש אחר המונוגרפיה שעשו עליו, ואני מקווה שבאמת אשיג כל פיסת פרוזה שלו.

ספר מוזר, אבל מוזר מהטובים.

נ"ב: ניסיתי סקירה אחת בלי להזכיר את ב"ז, אבל הפעם נכשלתי. אז הנה:
אני חושב שהספר הזה הוא מין חתיכה שמאפיינת דווקא את הסופרים הגדולים שאני אוהב, וזאת כנראה הסיבה שכלכך אהבתי אותו.
גם ב"ז וגם דוד פוגל, שניהם באהבה שלהם וביחס שלהם לנשים מאוד זהים. שניהם מעריצים נשים בצורה של מושפלות, וכמעט תמיד הרומנים וקשרי האהבה שלהם מסתכמים בקשר עם אישה שגדולה מהם שהם מעריצים, או מישהי שחכמה מהם, במידה שהם ירגישו לידה קטנים.
לא סתם פוגל כתב את "חיי נישואים" שיכול היה להיכתב עם הספר הזה של חנוך לוין בלי בעיה, והמצב הזה, היחס הזה לנשים, מאוד שובה אותי. יש בכל זה משהו מאוד עמוק ושונה, ועוד לא מצאתי את הזמן והשפה שאוכל לתאר איתם את המחשבות העיקריות שלי בנושא, וע"כ הסקירה הזאת כזאת רזה.

זמן קצר לפני פטירתו של חנוך לוין היתה לי הזכות לשבת לידו במקרה ולצפות במחזה. זכור לי שקהל התבונןבמחזה ואני התבוננתי על תגובותיו.
חנוך לוין לא זכה להאריך ימים. אבל לדעתי מרבית הכתיבה שלו היתה מלוטשת , מתוחכמת, ובעיקר היתה לו ראיה חדה.
הוא ניבא במחזותשלו את אשר אנו עוברים היום .
לעיתים היתה תחושה שהוא חורג למחזה אבסורד. או שהוא מרשה לעצמו להגזים בתאוריו.
לא אחדש אם אכתוב שהוא היה יוצר ברמה שבישראל לא קמו לנו כאלו שמסוגלים להתחרות איתו.
אשתי לא אהבה ללכת לצפות במחזות שלו "אני רוצה להתבדר ולא לסבול את כל ה"גועל נפש" שלו כך שלא הרביתי ללכת למחזות שכתב. בשנים האחרונות אני קורא מחזות וסיפורים שלו ומגלה את הגדולה של האיש הזה. הוא היה נביא - לא משום שהאל דבר אליו. משום שהיה מסוגל לצפות קדימה. לא התרגש לא מאלבומי. נצחון ולא ממנהיגים עטורי תהילה.
לכן "זכה" לביקורות ועורר התנגדות אצל מרבית הציבור. כולל ציבור אינטקטואלי. הספר הזה מכיל חומרים שכתב ולדעתי קשה לשפוט מה טוב יותר ומה טוב פחות בכתביו. בכל מה שכתב היה טעם. אפשר לאהוב או לא לאהוב את הכתיבה שלו.
מה שבטוח שהוא היה נונקונפורמיסט. שהיתה לו ראיה חדה כתער. ולצערנו מגלים שהוא בהרבה מכתיבתו צדק. הביקורות החברתיות הפנימיות שלו על החברה הישראלית .אני חש יותר ויותר הזדהות עם כתביו.
מומלץ מאד לקריאה, לא קל , אבל בהחלט שווה.

לקרוא את חנוך לוין זה לא קל. הוא מעלה בך מייד תחושה של קטנות הקיום הפרטי על כל רצונות וכוונותיו הנסתרות והגלויות ,יחד עם זאת הוא כל כך מעמיק ואנושי ומבין את המצב האנושי על המורכבות שלו שלמרות הגיחוך יש גם חשיפה אמיצה ומטולת פוזות של המצב האנושי בעולם של מחפשי טעם פשר והכרה. כרגיל חנוך לוין מרתק.