ספר של ג'יין אוסטן דומה קצת לחופשה ב"יערות הכרמל", נניח (לא הייתי שם בגופי, רק בדמיוני) כניסה לבועה שמיגוון הגרויים בה נמוך, ואפשרות להעריך את השקט ואת תאורי המאורעות במנותק מהעולם האמיתי, הרועש.
זה ספרה האחרון של אוסטן ונאמר עליו שהוא הבשל מכל ספריה - גם כי אן, גיבורת הסיפור מבוגרת מדמויותיה האחרות - היא בת 27, לא צחקקנית ולא שנונה, חיה את חייה חרישית, עם לב שבור והערכה נמוכה מצד קרובי משפחתה. אביה שהוא אציל מדרג נמוך חי מעל ליכולתו באחוזה כפרית, ואינו מחבב או מעריך את צעירת בנותיו בעיקר כי לדעתו אינה מספיק יפה. וכך אנחנו מתוודעים למסכת החיים באנגליה של תחילת המאה ה - 19 במעמד עליו מדובר - "מכובדים" כפריים ובני חוגם.
במהלך כל הסיפור אנחנו צופים משתאים בחייהם של בני החוג הזה: איש, כמובן, אינו עובד למחייתו (זה מעשה שאינו ראוי למכובדים...) הם מעריכים את עצמם ואחד את השני לפי מספר המשרתים וטיב הכרכרה שברשותם...רובם אינם משכילים במיוחד, והם נעים מביקור לביקור בבתי ידידים, מקפידים על הכנסייה ביום ראשון ומתנהגים בהתאם לקוד בלתי כתוב, שאנחנו יכולים לפענח חלק ממנו בזכות הסיפור. אשה ראויה היא אשה "מחונכת". כלומר - היא לעולם לא תחשוף את רגשותיה, לעולם לא תתעמת, תמיד תסכים עם הזולת, ולא יעלה על דעתה להגדיר את רצונה.
הסופרת מצטיירת הרבה יותר מרירה ועצובה מספריה האחרים, אולי כי היתה חולה כשנכתב והיא נפטרה אחרי שפורסם. יש בו לא מעט פנינים שאוסטן שמה בפי גיבורתה, כמו ההבחנה בין גברים לנשים בנושא נאמנות ואהבה. זה סיפור קטן ועדין, נטוע במחוזותיה הידועים של הסופרת ולמרות שגם פה האהבה מנצחת, ההרגשה היא יותר חמצמצה ממתוקה. ולמרות הנשכנות (היחסית, היחסית...) של הסופרת, היא אינה מערערת את בסיסי עולמה.
בסוף הספר יש נספח מחכים מנעמי כרמל המתרגמת, בו היא משתפת בלבטיה לגבי תרגום הסופרת, לבטים בהם שוב אנחנו נוכחים כמה עברית שפה קשה...הספר קריא יותר מספרים אחרים של הסופרת, זורם וחביב. חובבי ג'יין אוסטן, חובבי ספרות אנגלית ורומנים היסטוריים ייהנו ממנו מאד.
*

















