ספר של ג'יין אוסטן דומה קצת לחופשה ב"יערות הכרמל", נניח (לא הייתי שם בגופי, רק בדמיוני) כניסה לבועה שמיגוון הגרויים בה נמוך, ואפשרות להעריך את השקט ואת תאורי המאורעות במנותק מהעולם האמיתי, הרועש.

זה ספרה האחרון של אוסטן ונאמר עליו שהוא הבשל מכל ספריה - גם כי אן, גיבורת הסיפור מבוגרת מדמויותיה האחרות - היא בת 27, לא צחקקנית ולא שנונה, חיה את חייה חרישית, עם לב שבור והערכה נמוכה מצד קרובי משפחתה. אביה שהוא אציל מדרג נמוך חי מעל ליכולתו באחוזה כפרית, ואינו מחבב או מעריך את צעירת בנותיו בעיקר כי לדעתו אינה מספיק יפה. וכך אנחנו מתוודעים למסכת החיים באנגליה של תחילת המאה ה - 19 במעמד עליו מדובר - "מכובדים" כפריים ובני חוגם.

במהלך כל הסיפור אנחנו צופים משתאים בחייהם של בני החוג הזה: איש, כמובן, אינו עובד למחייתו (זה מעשה שאינו ראוי למכובדים...) הם מעריכים את עצמם ואחד את השני לפי מספר המשרתים וטיב הכרכרה שברשותם...רובם אינם משכילים במיוחד, והם נעים מביקור לביקור בבתי ידידים, מקפידים על הכנסייה ביום ראשון ומתנהגים בהתאם לקוד בלתי כתוב, שאנחנו יכולים לפענח חלק ממנו בזכות הסיפור. אשה ראויה היא אשה "מחונכת". כלומר - היא לעולם לא תחשוף את רגשותיה, לעולם לא תתעמת, תמיד תסכים עם הזולת, ולא יעלה על דעתה להגדיר את רצונה.

הסופרת מצטיירת הרבה יותר מרירה ועצובה מספריה האחרים, אולי כי היתה חולה כשנכתב והיא נפטרה אחרי שפורסם. יש בו לא מעט פנינים שאוסטן שמה בפי גיבורתה, כמו ההבחנה בין גברים לנשים בנושא נאמנות ואהבה. זה סיפור קטן ועדין, נטוע במחוזותיה הידועים של הסופרת ולמרות שגם פה האהבה מנצחת, ההרגשה היא יותר חמצמצה ממתוקה. ולמרות הנשכנות (היחסית, היחסית...) של הסופרת, היא אינה מערערת את בסיסי עולמה.
בסוף הספר יש נספח מחכים מנעמי כרמל המתרגמת, בו היא משתפת בלבטיה לגבי תרגום הסופרת, לבטים בהם שוב אנחנו נוכחים כמה עברית שפה קשה...הספר קריא יותר מספרים אחרים של הסופרת, זורם וחביב. חובבי ג'יין אוסטן, חובבי ספרות אנגלית ורומנים היסטוריים ייהנו ממנו מאד.

*

רומן צנוע, כובש בפשטותו, נוגה לעיתים, וכה שונה מהרומנים האחרים פרי-עטה של ג'יין אוסטן.

אן אליוט , נצר למשפחה מכובדת ואליטיסטית בעלת תואר אצולה ויתומה מאם , לא אהודה ע"י משפחתה בצורה מופגנת. היא "ילדת סנדוויץ'" בין שתי אחיות. בעוד הגדולה מתייחסת לאן בבוז תהומי, ואילו הצעירה משתמשת באן כ"כותל הדמעות" והאחות הרחמנייה הפרטית שלה, אן היא פשוט נשמה טובה. היא לא דומיננטית מאוד, כמו גיבורותיה האחרות של אוסטן, אלא מעדיפה לעזור לאחרים בשקט ובצנעה.
אן גם אינה צעירה כמותן; מיס אליוט טובת הלב והאכפתית היא בת 27- גיל שבמאה ה-19 הכתירו כגיל "מבוגר לחתונה"; לדוגמא, ב"גאווה ודעה קדומה" (שהוא גם הרומן המפורסם ביותר של אוסטן) יוצגה הדעה הזאת ע"י הדמות שרלוט לוקאס, גם היא רווקה בת 27, שנאלצה להסתפק ב...מר קולינס (מי שקרא את הספר ודאי יודע מה משתמע מכך, ומי שלא- קראו ותדעו למה אני מתכוונת...או שפשוט שימו לב למילה "להסתפק").
בעברה, אן הייתה דווקא מאורסת לבחור אוהב, בעל אופי טוב ושובה לב בשם מר ונטוורת. החיסרון היחיד שהוטל במר וונטוורת זה הוא מעמדו, מעמד מלח פשוט בצי. חברתה של אן, גברת כבודה בשם ליידי ראסל, שכנעה את אן לא להינשא לונטוורת, אלא לחכות לשידוך מתאים יותר. אן השתכנעה, כיוון שליידי ראסל דיברה מתוך דאגה ואכפתיות אמיתיות לעתידה. על כן, היא ביטלה את האירוסין עם מר ונטוורת, שעזב את העיר בכעס ובעצב.

כשהשנים חלפו, אן גילתה מאוד שלפעמים, הדרך לגיהנום באמת רצופה כוונות טובות: השנים הבאות הפכו להיות ריקות ואפרוריות עבור אן. היא סירבה להינשא לאחר, ולא שמעה יותר ממר ונטוורת.
מכאן, מנקודת השפל הזו, מתחילה העלילה: ביתה של אן מושכר לקרובים מדרגה ראשונה של מר וונטוורת, מה שאומר שאן והוא יהיו באותה חברה.. כיצד יתייחסו זה לזה, אחרי 8 השנים שחלפו?

אן אליוט הפכה לאחת הגיבורות האהובות עליי. האלטרואיזם המוחלט שלה, השלווה והרוגע ועם זאת- השמחה והטוב הפנימיים שמוקרנים כלפיי חוץ הם אלה שעושים אותה לכזו.

ספר מומלץ מאוד, בעיקר לבעלי סבלנות, בגלל העלילה המפתחת באיטיות. אבל הסבלנות משתלמת, מבטיחה לכם.

מי לי ולג'יין אוסטן לעזאזל!! ככה התחילה השיחה שלי עם הספרנית כאשר דיברנו על ספרות קלאסית טובה. הספר הזה פותח צוהר להסתכלות על ההבנה הנשית היופי המחשבות והטיות הלב לאורך פרק זמן ארוך. בעולם מהיר כמו שלנו זה אמנם לא קיים הלכי הרוח הגינונים הרגשות וכדומה וחבל שכך אבל התיאורים של רחשי הנפש בכל הנוגע לסיפור האהבה של אן לקפטן וונטוורת הוא פשוט יוצא דופן. אוסטן היא יוצרת נדירה הכתיבה מהממת אני ממליץ לכולם לקרוא בחום!!