אני חייב את קריאת הספר הזה למאיר שליו. באמת. עת שקראתי את 'פונטנלה' שלו שוב, נזכרתי בימים רחוקים של ילדותי. אי שם בתחילת שנות ה-90 היו פעמים שבמקום תכנית הבידור השבועית, בערבי שישי שידרו זמר עברי (טוב, גם רבקה מיכאלי צריכה לנוח לפעמים). אם לא מספיק הקונספט המוזר כשלעצמו, התחושה הייתה שקברניטי הערוץ (היחיד) ליקטו לתכנית את הפזמונים המשעממים והתפלים ביותר שיכלו למצוא, כאילו כדי להתעלל כמה שיותר בצופים המסכנים שלא הצטיידו מבעוד מועד במכשיר וידאו או לא השכילו להתחבר לכבלים הפיראטיים. נראה שהייתה בזה מידה מסוימת של סדיזם. לאחר התכנית כבר לא היה צורך בסמל השנוא הזה של הילד והילדה עם הקו האלכסוני עליהם שהיה מופיע בצד העליון של המסך בסרט של יום שישי, כמו שלא היה צורך בסרט עצמו. הילדים כבר גם ככה נרדמו על הספה הרבה לפני כן יחד עם הוריהם כשהם כולם נזכרים בערגה בסרט הערבי של אחר הצהריים.
הרגשתי עם שליו כמתואר לעיל.'פונטנלה' גרם לי לסבל אמתי. אין שם באמת סיפור, רק אוסף אנקדוטות בשפה "של פעם" בקטע של הומור(?). בהתחלה היה נחמד - נוסטלגיה והכל, אך די מהר שבעתי וכל ה"אפופה" ו"אמומה" הזה תחילו לעלות לי על העצבים. עייפתי מהכתיבה הטרחנית עם הסממנים המיסטיים ההזויים. כן, כאילו שאנשים עם אותו שם משפחה ללא קרבה נושאים את אותן התכונות גם אם הם נולדו מעבר לים ((Yeah, right). אני מסתכל לפעמים על קרובים מדרגה ראשונה ולא מאמין שאנחנו בכלל חולקים את אותם הגנים... והניסיון המגוחך להקנות לכל הגריאטריה הזו קטע "מגניב" על ידי מיניותה של בתו של המספר. גיב מי א ברייק, כמו שאומרים.
בקיצור, הייתי חייב ריבאונד דחוף ולאחר ניסיון לא מוצלח עם וולבק, הגעתי למופת הזה. וכמה שהוא היה טוב!
מסופר בו על מרקו פוֹג, סטודנט צעיר ויתום, שאמו נספתה בתאונת דרכים ואביו כמו שסיפרו לו, מת גם הוא עוד לפני לידתו. מי שגידל אותו בעיקר זה הדוד ויקטור, איש נהדר, אך דל באמצעים. כשהוא מאבד גם את ויקטור , נעלם העוגן האחרון בחייו ופוג מובל ללא שליטה לכיוונים שונים כעלה נידף ברוח. הוא חי מחוץ למוסכמות, כאילו נילחם במציאות, במה שנקרא "החיים האמתיים". הוא עסוק בהתבוננות, בחוסר מעש לכאורה, ספרים משמשים לו כמפלט וחוף מבטחים. אגב אוסטר מתאר נהדר את אותם הימים, חסרי התכלית כביכול, ימים ללא עשייה. אהבתי במיוחד את המחשבות שקופצות לראש במצבים כאלה. מהר מאוד הסטודנט המבריק איבד את כל רכושו, מתדרדר לרחוב וההנאה שלנו מהקריאה ממשיכה אף ביתר שאת כשאנו מועברים לסנטרל פארק שבלב ניו יורק, שם מרקו פוג מתגורר בחודשים הבאים.
אולם, הוא לא היה שורד שם אילולא אנשים טובים באמצע הדרך, שהצילו אותו ובראשם בחורה בשם קיטי וו, הנהדרת. קיטי הופכת לאהובתו של פוג בהמשך ובזכותה הוא מצליח לחוש שוב את טעם החיים.
אך אין מדובר בסיפור אהבה בנאלי ולא קיטי לבדה סוללת את המשך הקיום עבור מרקו. זקן עיוור ואמיד בשם אֶפינג מחפש מין משרת – מבדר עבור עצמו תמורת 50 דולר לשבוע ומגורים. אפינג הוא סבא אקסצנטרי ,בלתי צפוי והזוי . אחרי שהוא מתעלל קצת בפוג(לא בקטע רע מדי), הוא מושיב אותו שיכתוב את קורות חייו.
אלה חיים לא רגילים כלל, כל מה שאפינג מספר לו משאיר את פוג די המום. אפינג ששם משפחתו האמתי הוא בארבר,מספר לו שהוא עומד למות בקרוב ומצווה עליו למצוא את בנו, שאף לא יודע על קיומו ולתת לו את העותק המלא של קורות חייו אחרי מותו.
בארבר הבן הוא טיפוס לא רגיל כלל וכלל בעצמו ואט אט מתחיל פוג לגלות שהמפגש בינו לבין בארבר זה אינו מקרי... מצפה לו חתיכת הרפתקה שדומה לרכבת הרים.
הספר הזה פשוט זורם בקלות, מזמין ולא נתקע בשום מקום. זה רומן על התבגרות, על משמעות החיים, על גיבוש זהות, על אבדן ועל אושר, על אהבה ועל כפיות טובה. אוסטר תווה סיפור אחד בתוך משנהו ומתקבלת עלילה רב מימדית מרתקת, המערבת כמה דורות וסיפורי משנה. מין ספר בתוך ספר בתוך ספר. את מי הקריאה בו לא הזכירה לי... אסוציאטיבית עלו בי הולדן קולפילד, וונטנבה של מורקמי, בקטעים אחרים זה התחבר לי לג'ורג' אורוול ב'דפוק וזרוק'.
אחרי 1,2,3,4 הכושל שלו, ידעתי שמתישהו אצטרך לתת צ'אנס נוסף לאוסטר קשישא. וזה השתלם בגדול. 'ארמון הירח' הוא פשוט ליגה אחרת. אולי מה שהוסיף להרגשה הזו, זה שאחרי 'פונטנלה' הייתי מעט פחות שיפוטי, טיפה יותר פתוח, בדומה לאותם צופים בילדותי שכבר היו בדוּדה ל"סיבה למסיבה". כאמור העלילה מתרחשת כאילו בכמה תקופות בו זמנית, אך הסיפור המרכזי קורה אי שם בין סוף שנות ה-60 לתחילת שנות ה-70 וישנה התייחסות לאירועים היסטוריים של אותה התקופה והם נקשרים לתוך העלילה, מה שאופייני מאוד לאוסטר. בכל מקרה, משפט הפתיחה לרומן ייכנס לפנתיאון של עשרת הגדולים: "זה היה בקיץ שבו דרכה לראשונה רגל אדם על הירח"...