הביקורת נכתבה ביום שבת, 16 בפברואר, 2013
ע"י סהר־פז
ע"י סהר־פז
התחיל חמוד, אתם יודעים. אנשים מתים, שבילי מרשמלו לחילוץ חרקים אומללים ממוות, יתומה מתבגרת שרק רוצה להיות מקובלת אבל אין לה לא סנטר ולא דמות נשית שתלמד אותה איך לשלב את רגליה באריסטוקרטיות. אבל לא סתם מתבגרת משעממת, היא נושאת עול כבד של אשמה (מריח קצת ג'ודי פיקו, לא?) ואבא מתעלל. הוא דיי מדכא אותה, אבל מורה אחת אמרה לה שהיא תהיה סופרת.
היא רק בת 14, אבל היא מעזה לברוח מהבית, ויודעת שאי אפשר להלחם בגזענות, או באבא שלה, או באלוהים... או משהו בסגנון. היא אפילו שובת לב בכנות שלה לכמה רגעים.
קלאסי. אולי זה אפילו יוכל להיות קיצ'י עד חמידות, כמו אשמת הכוכבים.
אולי... אבל לא.
התרגום עילג, אבל על זה עוד אפשר לסלוח. וגם הסופרת הצליחה למצוא את השם המושלם, כמעט פתטי, אבל עוצר בצד המסקרן-רכילותי (חיים סודיים, הוווו) וגם חדשני (דבורים, לא פרפרים או פיות!)
ולא רק שם מוצלח, גם איזה ציטוט שרץ באינטרנט, שאלוהים יודע איך אנשים שרדו מספיק עמודים כדי להגיע אליו (אני נכנעתי לפני...) שנשמע ממש חכם ונוגה.
אבל הספר משעמם ונוטף פתטיות. הדמות לא אמינה וחסרת אופי, וזה נהיה גרוע יותר כשכל הסיפור מסופר מנקודת המבט שלה. יש משהו מאוד יומרני בספר, כאילו הוא רוצה (!!) להיות פילוסופיה בגרוש, אבל גם זה לא ממש הולך לו.
טוב, כדי שלא תטרחו לקרוא את הספר סתם, הנה הציטוט היחיד שכנראה שווה להתייחס אליו:
"...אם אי פעם אצליח להגיע לגן עדן אחרי כל מה שעשיתי,
קיוויתי שאזכה רק לכמה דקות של שיחה פרטית עם אלוהים.
רציתי לומר, "תראה, אני יודעת שהייתה לך כוונה טובה כשבראת את העולם והכל,
אבל איך יכולת לתת לו לחמוק לך ככה בין האצבעות?
למה לא יכולת להישאר עם הרעיון המקורי של גן העדן?
החיים של אנשים הם בלגן איום."
וכדי להרגיע את הרוחות, הפסקה בספר שלא הרשתה לי להמשיך ולקרוא:
"
"את כועסת או משהו?"
"למה שאני אכעס? רק בגלל שאת מבלה עכשיו את כל הזמן עם אוגוסט זאת לא סיבה שיהיה לי אכפת. את בוחרת עם מי את רוצה לדבר, זה לא ענייני."
לא האמנתי למשמע אוזני; רוזלין נשמעה מקנאה."
"
פלטתי "דיי-----" ובאתי להזהיר אתכם מהמפלצת המפחידה בתחפושת.
אז, המשך חיים טובים ומנושלים מספרים גרועים. :)
4 קוראים אהבו את הביקורת
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
