ביקורת ספרותית על סודותיו של מורה הנבוכים מאת מיכה גודמן
ספר מעולה

---

הופתעתי ובגדול. או יותר נכון: רבי משה בן מימון, הרמב"ם: לא מה שחשבתי.
לא שחשבתי... האמת. עד לרגע בו סיימתי ספר זה מעולם לא הטרדתי את עצמי במחשבות לגביו, אבל כחילונית מלידה, רוב הזמן מבלי להקדיש לכך מחשבה יתרה, דווקא לאחרונה הצטיידתי בלא מעט גאווה אתיאסטית רעננה בעקבות קריאת ספריו המופלאים של ריצ'רד דוקינס, "הגן האנוכי" ובמיוחד "יש אלוהים?"

ולכן קניתי את הספר הזה מתוך רצון וסקרנות להכיר את "הצד השני". דוקינס הרי נכנס חזיתית בכל דתות העולם, בטיעונים שאותי לפחות מאוד משכנעים, ולשם האיזון, רציתי לקרוא דעה מנוגדת. לגלות מעט מאותה "חוכמה שביהדות" שכה רבות שמעתי אודותיה, אך מעולם לא זכיתי לפגוש בה. להכיר גם את הצד של אלו המאמינים בכל ליבם באלוהים המשגיח, המקשיב לתפילות, הכל יכול. אלוהים שאיכפת לו שאני אוכלת שניצל ושותה אח"כ כוס קפה...

ציפיתי לוויכוח נוקב ביני לבין הספר, ואני מודה שניגשתי אליו ביהירות-מה, בתחושה שאין מצב שתובנותיו של אדם שחי לפני כמעט 1000 שנה, כשעדיין חשבו שכדור הארץ הוא מרכז היקום, יצליחו להרשים אותי...
לא קשה לתאר מה רבה היתה תדהמתי כשגיליתי שהרמב"ם בכלל לא מתווכח.

אלוהים של הרמב"ם, לפחות על פי מה שאני הבנתי מ"סודותיו של מורה הנבוכים", אינו שונה בהרבה מה"אלוהים" של ריצ'רד דוקינס. את האלוהים הזה אי אפשר להגדיר במלים, ולא לייחס לו תכונות, מכיוון שהוא מעבר לדמיון, מעבר להבנה ומעבר לשפה. אי אפשר ליחס לו פעולות או מחשבות או רצונות. הוא לא נענה לתפילות, לא מתגלה לבני אדם, ולא מעביר להם מסרים בכתב או בעל פה.

הדרך היחידה "להתקרב לאלוהים" של הרמב"ם היא להתבונן במרחבי האינסוף של היקום, להתפעל ולהתפעם מעוצמתו של הטבע, ומהסדר המופתי שמביא לכך שבכל בוקר השמש עולה, ובכל ערב היא שוקעת, והכי חשוב – לשאוף לדעת כמה שיותר וכמה שאפשר. לא ללכת שבי אחרי מה שנכתב בספרים עתיקים רק בגלל שהם עתיקים, ולא לתת לאף אחד לכפות עליך את דעותיו הלא מוכחות. להכיר בקיומו של הספק. זו תמצית הקיום וזו המשמעות של להיות אדם שלם. הדרך לאושר, על פי הרמב"ם עוברת דרך הענווה, הלמידה וההשכלה.
איך אני יכולה להתווכח עם זה? ואיך אוכל שלא להתרגש מעצם המחשבה שדברים נאורים שכאלו נכתבו על ידי אדם שחי 800 שנה לפי שהרב עובדיה יוסף נולד?
לדעתי, לו חי היום, רבי משה בן מימון היה מדען.

לפני שמישהו יתעצבן, ולמרות שיורד גשם בחוץ, אני אשפוך על עצמי קצת מים קרים כדי לצנן את התלהבותי שלי: אני יודעת שהרמב"ם כתב הרבה ספרים נוספים שלא קראתי (ואין לי שום כוונה לקרוא), שכל עניינם פירוש התנ"ך והמצוות שהאמין בהם בכל ליבו. אני גם יודעת ומבינה שאת הספר "מורה הנבוכים" פירשו פרשנים רבים, פירושים שונים, שלוקחים את דבריו לכל כיוון אפשרי. אני יודעת שהדרך הערטילאית, המסובכת ומלאת הסתירות שבה הוא כתב את ספרו בעצם פותחת פתח לכל אחד למצוא שם את האני מאמין שלו, ולאו דווקא את שלי. אני גם מבינה שהמחבר דר' מיכה גודמן פירש אותו בעקביות דווקא לכיוון הרדיקלי, לאו דווקא המקובל, ואפילו הוא טוען נחרצות שהרמב"ם רחוק מלהיות אתאיסט (אם כי גודמן מפרש אחרת ממני את המשמעות של להיות אתאיסט. בעיני ההבדל בין מי שאינו מאמין שיש אלוהים בכלל, למי שמאמין שיש אי-שם 'אלוהים' א-מורפי נטול יחסי גומלין עם בני האדם הוא כמעט חסר משמעות)

הכל נכון, ובכל זאת, קשה שלא להתרשם ממילותיו של הרמב"ם עצמו :
"אחרי כן נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון. וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים אשר אין בידם קנה מידה להבחין בו בין האמת והשקר והם הסתירו אותם. אחרי כן נמצאו בעזבונם ולכן חשבו אותם לנכונים. ובסיכום פתי יאמין לכל דבר" [מורה הנבוכים א, סב]
זה לא נכתב על ספר התורה רחמנא ליצלן, אלא על ספרי אסטרולוגיה ישנים, ובכל זאת... תענוג.
וגם:
"כי אם תעצור במקום הספק ולא תרמה את עצמך בכך שתחשוב שיש הוכחה מופתית למה שלא הוכח הוכחה מופתית, ולא תמהר לדחות את כל מה שלא הוכח הפכו, ותחליט להכחישו, ולא תשאף להשיג את מה שאין ביכולתך להשיג, אזי השגת את השלמות האנושית" {מורה הנבוכים א', לב}.

אז אחרי שהבעתי את התפעלותי האינסופית מהרמב"ם עצמו, בכל זאת כמה מילים על הספר. אין לי עם מה להשוות, ואין מצב שאני אצליח לקרוא ולהבין את מורה הנבוכים עצמו. השפה עתיקה וסבוכה מדי בשבילי. אני לא מתכוונת לנסות. אני רק יכולה להגיד ש'סודותיו של מורה הנבוכים' כתוב בשפה בהירה, עניינית. לא ארוך מדי, לא קצר מדי. ממוקד במטרה, ובין אם לשביעות רצונו של הרמב"ם או כנגד בקשתו המפורשת לשמור את הדברים בסוד, מיכה גודמן עושה לקוראים שכמוני שירות ענק.

ספר חובה לאוהבי ספרי עיון ופילוסופיה.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על סודותיו של מורה הנבוכים