~ספויילרים~
אלו היו ה-209 דפים הכי מבוזבזים שהיו לי בחיים.
אל תקראו את הספר הזה.
לא משנה כמה הכריכה נישמעת טוב מאחורה- פשוט אל!
קודם כל, הוא צפוי, הוא טרגי ולא במובן הטוב של המילה (יש טרגי טוב ויש רע) והוא חסר חסר חסר ערכים להעברה.
אין בו טיפה של ערך, תבונה או היגיון.

במקרה, הסופרת החליטה להשליך עלינו "מטפס הרים צעיר ושנון" ולא איזה זקן קירח ושיכור?
א. זה כבר נימאס. באמת.
ב.כמה צפוי היה שהם יתנשקו ויהיה בניהם רומן? כאילו ברצינות- רק אלו שזה הספר הראשון או השני שלהם לא יצפו את זה.
ג. ג'יין מעצבנת, בכיינית ולא- אני לא רואה את המסר שניסו להעביר- "תישמרו על החיים כי הם עוד יכולים להפתיע" או "עד שלא מאבדים משהו לא מבינים כמה הוא היה יקר ערך" וכל השטויות האלו.

~ספר זול! מבחינת הכתיבה שלא מצליחה לצאת מגבולות ה-"אני הולכת. אני מוצאת אוכל. אני מתאהבת בכוכב קולנוע. אני בוכה. אני מתעצבנת. אני לוקחת את עצמי בידיים. אני מאבדת את הכוכב קולנוע. אני מוצאת כביש. אני בבית חולים. אני מתאהבת בחיים שוב. סוף."

באמת, מי יקנה את זה? זה מעליב שחושבים על זה.

אל תבזבזו את הזמן שלכם על זה. באמת. אין בספר הזה שום דבר ששווה את זה.

~ספויילרים~
קראתי את הספר די מזמן ככה שדיי שחכתי את תוכנו.
אבל אני כן זוכרת שהייתי ממש מאוכזבת ממנו.
לעומת שאר הספרים שלו, הוא היה דיי צפוי, מהיר מדי, מותח פחות וגם פחות מצחיק.
כאילו הסופרת רוצה לסיים הכל מהר מהר.
זה היה צפוי שבסוף פאץ' יומר לנורה את האמת על עצמו, היה צפוי שהוא יבוא להציל אותה בפעם הראשונה שהיא תמצא בסכנה (לא מזכיר משהו? אהמדמדומיםאהמ)ווהיה ברור שבסוף ישאירו אותנו עם "תעלומה."
אם כבר, הספר הזה הרס לי את שתי הספרים האחרים בסדרה. לדעתי בקה הייתה צריכה לעשות את מבנה הספר ככה:
1. אני שונאת את כל קטע השכחה הזה, זה לא מקורי ולא גאוני בכלל זה סתם קיטשי ולא הוביל לשום מקום כי בסופו של דבר נורה זכרה הכל ובקה הייתה יכולה לוותר על הקטע הזה, הוא היה חסר חשייבות, אבל בגלל שהיא כן הכניסה אותו, אז אם כבר שנורה לא תחזור לזכור כלום מפאץ', זה היה יכול לעשות את הספר יותר טרגי, דרמתי ואפל.
2. ואם כבר בסוף נורה נזכרת בהכל, אז לפחות תמשכי את השכחה שלה עד סוף הספר, לפחות עד הפרק האחרון, אם החלטת שהשכחה זה הפואנטה של הספר, לפחות שהוא היה עד הסוף ולא שבע פרקים לפני הסוף..
3. בקה הרסה לי את כל התדמית שבניתי לעצמי במוח על הדמויות- פאץ פתאום נהפך להיות קיטשי, אומלל, ורגשן. למה?! למה הרסת אותו?! היה נחמד מאוד כשהוא היה ציני שנון ואוהב את נורה בדרך המעוותת והמקסימה שלו, למה היית צריכה להרוב אותו כל כך?
ונורה- הפכה פשוט להיות בלתי נסבלת- בוכה מכל שטות, מתקשה לעמוד בקצב של כולם וממש מתקרצצת.
אני שונאת אותה בספר הזה.
נקודות שאהבתי:
1. אהבתי שבקה בכל זאת מצליחה להשאיר את האווירה האפלה ברקע, עדיין יש שם ניצוץ של אפלה, ובכל פעם שאני מדמיינת קטעים מהספר תמיד השמיים אפורים או חשוכים, אני אוהבת שלספר יש אווירה משלו ואת האווירה האפלה מאוד קשה ליצור ואהתי את זה שבקה הצליחה לשמר אותה כל כך הרבה זמן.
2. אהבתי גם שבסופו של דבר בקה החליטה לכתוב לנו מה קרה בבקתה ההיא בדלפיק איפה שהספר השני ניגמר, לדעתי זה היה גאוני להכניס את הקטע הזה יחסית בסוף הספר וכאילו להחזיר אותנו כמה חודשים לאחור.
3. למרות שלא אהבתי את קטע השכחה, אהבתי כשנורה אמרה משהו כזה:"אתה יודע, מקלחת.. סבון.. שמפו... מים.."
פאץ:"עירום.. כן אני מכיר."
זה היה סצנה שחזרה על עצמה מהספר הראשון ואהבתי כשבקה הכניסה אותה בשביל להדגיש את האהבה (המעוותת והמקסימה) של פאץ לנורה, גם אם זה בדרך מאוד מיוחדת.. (;

לסיכום: הייתי נותנת לספר רק 2 כוכביפ במצב אחר, אבל בגלל שלושת הדברים הגאונים שהעליתי פה למעלה ^ ובגלל שאת שתי הספרים הקודמים אהבתי ובמפני שיש עוד ספר המשך לסדרה, אני רק יאמר: תקראו, רק בשביל להשלים את הספר השלישי.
אבל אל תצפו. לא אל תצפו בכלל.
אבל אני כן מתכננת על הספר הרביעי ואחרון, שהוא הולך להיות גדול ואפל יותר מכל הספרים.
אני מקווה שבקה לא תאכז אותי הפעם (:
נקודות שאהבתי בספר:

לפי חוות הדעת של אנשים פה, אני רואה שהספר מסתמן בנתיים כ"מעולה."
אני באמת לא יודעת מה מעולה בו כל כך.

רעד היה מיוחד במאפיין העיקרי שלו: רומנטיקה. לכן הרומנטיקנים שבינינו בוודאי ובוודאי שאהבו את הספר.

שהות היה ממוצע, אבל מותח כל כך עם כל כך הרבה פוטנציאל להצליח ולכבוש לבבות של נערים בגיל ההתבגרות (הטובים מבינינו נתפסים- המבין יבין) שפשוט קשה שלא לתת לו 5 כוכבים.
אבל אני מניחה ש"נצח" יסתפק בשלושה ככבים בלבד.

וברצינות עכשיו- מה היה כל כך מיוחד בספר הזה? הוא לא ממש דיבר על "נצח". לא הבנתי מה קשור השם לספר.. נצח החיים? האהבה? האמונה? נצח מה?? היה אפשר לעשות את זה ברור יותר.

גרייס- היא מעצבנת אותי נורא בספר הזה. היא נהייתה שיטחית מדי לטעמי. אפה גרייס שאהבה לבשל ולהיות עצמאית ובוגרת? שאהבה ללמוד ולהצליח בדברים? היא זרקה את גרייס הזאת בשביל סם- היא תלויה עכשיו רק בסם ואין שום סיכוי שגרייס המקסימה מהספר הראשון תחזור אי פעם. היא כמובן תלויה ב"בחור" עכשיו. וכשאני אומרת "בחור" עם מרכאות אני מתכוונת לזה.
בחור רציני, לא היה משתגע אחרי חודשיים שלא ראה את החברה-זאבה שלו, הוא לא היה יושב וכותב שירים ורשימות. הוא היה עושה משהו, עם עצמו ועם הסיטואציה.
אי אפשר לקרוא לסם בחור..
יותר מזה, האהבה בין סם-גרייס-זאב-זאבה-זאב-גרייס-גרייס-זאב ממש אבל ממש לא מסתדר לי. הם כמו ענפים בשני קצוות שונים של עץ, שתמיד יהיו קשורים אחד בשני אבל אף פעם לא באמת יפגשו.
חוץ מזה, שגם אחרי החודשיים שהם ניפגשו, לא הצלחתי להתרגש מהמפגש.ובואו נאמר את האמת: הוא היה עלוב.
המציאות היא לא כזאת! מגי מעוותת אותה! סביר להניח שהם היו מתנפלים אחד על השנייה אם זה היה אמיתי, אבל מגי בחרה (כמו כל פנטזיה של בחורה) לעשות את הבחור "רגיש" (בעיניי יותר בכיוון של בכיין) ולמתן סיפוקים שברורים מאליו...
קול ואיזבל.. טוב אין לי הרבה מה לומר על שתיהם אבל אני לא התעמקתי בהם כל כך בספר השני ועכשיו אני מצטערת על כך כי לדעתי הם היו צריכים להיות הדמויות הראשיות. סם וגריים זה כמו עוגה מתוקה מדי שבא להקיא אחרי שאוכלים אותה. קול ואיזבל- עוגת שיש יבשה עם שוקולד למעלה- לא מתוקה מדי ולא חסרת טעם לגמרי.

הסוף היה מאכזב, כן, ועוד התכוננתי נפשית לסוף- בכל ספר אני מתכוננת לכאב לב הזה ולסיטואציה שבה אתה מסיים ספר של טריולוגיה או סידרה וכשאתה מסיים אותו אתה פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמך יותר- אבל לא ככה זה היה. זה היה סוף שהדבר היחידי שהוא הצליח להוציא ממני היה "זהו זה?" ואז הליכה ישירה למקרר ולקורא ספר אחר אפילו לא בשביל לדון ביני ובין עצמי על שאר הספרים בסדרה.
פשוט נורא.

אני ממליצה על הספר הזה- למי שקרא את שתי הספרים שלפניו. אבל היי- אל תהיו צבועים, גם אם אהבתם את הספר שלפניו אין זה אומר שאתם צריכים גם לאהוב אותו. תגידו את האמת.. הוא היה מאכזב, קצת, נכון?

אני לא יודעת לאיזה קהילת קוראים הסופרת רצתה לפנות כאן...
מצד אחד, נירא שהיא פונה לילדות בנות 14+ ומצד שני היא פונה לילדות בגיל 8.

הספר הזה לא זורם, הוא לא מוביל לשום מקום.
והוא אפילו לא מקורי.
לכולנו יש החלטות שגויות בחיים, וכולנו יודעים טוב מאוד שאם אנחנו לא מקבלים את ההחלטה הנכונה, אנחנו לא צריכים להתבכיין ממנה (כמו בייבי ברוקלין- השם הולם אותה מאוד)אלא אנחנו צריכים להפיק ממנה את המירב, ובדרך כלל יש גם אפשרות חזרה.

למה לכתוב ספר על ילדה שמתבכיינת לבלוג שלה על החלטות שגויות? עצוב לראות שהדמות הראשית בספר פשוט שטוחה, רדודה, חסרת אופי משל עצמה וכמו שהיימליך אמר "בובה על חוטים."

והמונולוגים שהסופרת דוחפת באמצע שום מקום בספר פשוט הורסים את האווירה שהיא ניסתה להכניס לספר מלחתחילה. אז שתחליט, או שהספר הוא קליל, או שהוא עוסק במונולוגים ארוכים ומסובכים.
פשוט, שתחליט...

הסוף אומנם Happy ending אבל עם דמות כזאת לא החלטית איך אפשר לדעת...

למה בכול זאת השני כוכבים? טוב, כי זה ספר קליל, אפשר לקורא אותו בכול מקום בכול מצב ובכול פעם שעצוב.
אני למשל קראתי את הספר הזה במקומות הכי לא מתאימים לקורא בהם ספר, וזה עזר להפיג את השיעמום.

מומלץ לקוראים שהחיים שלהם "בזבל" ורוצים לקורא קצת זבל של אנשים אחרים, זאת אומרת זבל של ברוקלין...

קראתי את הספר במקביל לספר "מפוצלים". כול יום קראתי קצת מכול אחד מהם.
רציתי כול כך להספיק את שתיהם, שההתלבטות את מי להמשיך לקורא קודם ממש העסיקה אותי למשך זמן ארוך ביום שלי.
עד שעזבתי את שניהם והחלטתי לתת לזמן לעשות את שלו, ואת מי שיתחשק לי לקורא קודם כך היה.
רציתי לקורא קודם את מפוצלים, כי לפי ההתחלה של שני הספרים, מפוצלים הייתה נראית עלילה מבריקה מקורית וכול כך סוחפת שנמשכתי אליו באופן מידי. אבל בדיוק באותו הזמן, נאבד לי הספר, וכול כך התבאסתי שבקושי הצלחתי להכריח את עצמי בכול זאת לשבת ולקורא את הספר "תיכון לילה".
אני חושבת שבמאה העמודים הראשונים של תיכון לילה, ממש התאבלתי על הספר שאבד וכמעט והאשמתי את הספר הזה על אבדת מפוצלים.
אבל ככול שהתעמקתי יותר, ככה העלילה הרצינה יותר והפכה למעניינת יותר.
חשבתי שאני יודעת מה הולך להיות בספר הזה.
טעיתי לגמרי.
ואני לא מתחרטת ואפילו לא לשנייה אחת שקראתי את "תיכון לילה" לפני מפוצלים.
כשהגעתי לעמוד השלוש מאות מצאתי את מפוצלים, הסתכלתי על שניהם, בחנתי את שניהם, ואפילו בלי לחשוב זרקתי את מפוצלים על המיטה והמשכתי לקורא בעונג רב "תיכון לילה."
וזה הסיפור שלי עם הספר.

לעלילה:
~אזהרת סופיילרים!~
לדעתי, כול המסתורין של כיתת הלילה ומה זאת בעצם כיתת הלילה ואיך היא פעולת ומה עושים שם למעשה, ירד לתימיון מוחלט. ובגלל זה הורדתי כוכב אחד לספר. כי "כיתה שאחר כך יוצאים ממנה מנהיגי העולם" נישמע כול כך עלוב שכשקראתי את ההסבר של קרטר לכיתה, ממש ממש התאכזבתי.
ציפיתי למשהו גדול, אולי אפילו עם יורשה לי להגזים איזה כיתת קילרים קטנה נגד הפושעים או משהו.
אבל לא.
ובכול זאת, לא הורדתי יותר כוכבים מזה, כי כולי תקווה שבספר השני הכיתה הזאת תתגלה כמשהו הרבה יותר נחוש והרבה יותר מסתורי.
כי ברצינות, למה בדיוק ראש הממשלה או מפקד של צבא אמור לדעת לפרוץ דלתות עם סיכה?
אני לא יודעת...

דמויות:

ג'ו- היא עיצבנתה אותי כבר מהרגע הראשון. היא אומנם הייתה חביבה וחברותית, אבל איזה חברה היא בדיוק, שמאמינה לאוייבת שלה ולא למי שהצילה אותה או הייתה שם בשבילה כול כך הרבה פעמים? ועוד ברגעים שכן הייתה שפויה.
אני לא לוקחת את התירוץ הזה של "שחכתי מה היה שם". ואפשר לומר במילה אחת- אני שונאת אותה.
לעומת זאת רייצ'ל, הייתה חברה נאמנה, ועם תישאלו אותי לה מגיע להיות בתפקיד החברה הכי טובה של אלי וממש לא לג'ו...
קרטר- אוי קרטר. עם מתסכלים על זה ככה, מי לא הייתה רוצה חבר כמו קרטר? רק חבל שבסוף יש ריסון מצד אלי, וניצוץ של חיבה זורח שוב לכיוון של סילבן בלב שלה.
סליבן- אני חושבת שהוא לא רשע כול כך כמו שהציגו אותו. יש לו בעיות רציניות כן. אבל באמת- לחצי מהדמויות שם יש בעיות!
ואלי- טוב. אני באופן אישי לא ממש מתחברת בדרך כלל עם דמיות ראשיות, בדרך כלל יותר עם הדמיות המשניות. אבל משהו באלי טיפה מצא חן בעיניי. אול העובדה שלא הציגו אותה כ"עלמת החן שמחכה שיצילו אותה" ואולי בגלל שהיא כול כך מזכירה את בני הנוער של היום.
ככה או ככה, חיבבתי אותה יותר מאשר חיבבתי כול דמות ראשית אחרת בספרים שקראתי. ומהרגע שקרה המקרה הנורא, בה רות שוספה למוות, כול הספר עד השמונים וחמש העמודים האחרונים הרגשתי מועקה חזקה בלב ורצון לבכות. רציתי לבכות בשבילה, הרגשתי שהיא לא מספיק התפרקה על מראה מזעזע שכזה. אולי כי הדמות שלה אמורה להיות חזקה, או אולי בגלל שהסופרת לא ממש הקדישה לזה מחשבה. ככה או ככה התפקרקתי בשביל שתינו.
יש עוד דמיות בספר, אבל אני לא יכולה לפרט על כול אחת מהן כאן.

ולסיכום: שווה לקחת את הסיכון ולקנות אותו. זה ישמע צפוי בהתחלה, זה ישמע אולי קצת כמו חיקויים לכל מני ספרים אבל תאמינו לי: אין לכם מושג מה הולך לקרות שם. ואגב, עד שהספר השני לא יצא, גם אני לא ידע מה באמת קורה שם. כי הספורת החליטה להשאיר כול כך הרבה קצוות לא פתורים, שהקורא רק רוצה להגיע כבר לספר השני.
ספר מתח, רומנטי מאוד עומד ממש וכמעט על גבול הסקסי ועוצר נשימה.

תהנו.

נו באמת. עד כמה שהספרים של קיני מצחיקים אותי, כמה אפשר עוד לטחון? נכון, זה מעביר שעתיים שלוש בנעימים ובכיף, אבל רציני? נמשיך להתלהב ממשהו שחלף כבר?

הכתיבה כבר לא כול כך שנונה כמו שהייתה ומצאתי את עצמי צוחקת בערך פעמיים בכול הספר...

ציפיתי לצחוק בכול משפט.
התאכזבתי, אבל אני מעריצה מושבעת של רואלי אז אני ממשיכה לקורא ולהעניק לספר 3 כוכבים...

תשמעו, אני רואה שהרוב כותבים שהספר מעולה, כמו שהבנתי מעטים מאוד לא בדיוק סימפטו את הספר. אבל האמת? אני לא מרבה גם אני להתלהב בדיוק מהספר.
ארבעת הוככבים הם ככה:
כוכב 1- על עלילה מעניין (כי אי אפשר לומר שספר שמסופר בו על כלא חי ומאה קדומה בעתיד זה לא מעניין).
כוכב 2- דמויות מרתקות (מי לא התאהב בפין טוב הלהב -שהאמת לטעמי קצת מדי- ובקיירו החתיך השחצן ובקלודיה ההרפתקנית וג'ארד ואטיאה וכול השאר?)
כוכב 3- על השארת מתח מעולה (כולנו אוהבים שהפרק האחרון תמיד משאיר אותנו במתח כזה שחייבים לקרוא את הפרק הבא!)
כוכב 4- כתיבה יחסית טובה (וכשאני אומרת יחסית אני בעצם מתכוונת לשאר הספרים שיצאו לאחרונה -או לא לאחרונה- ושהם ספרים טובים אבל כתובים בשפה קלה כול כך ואולי היא מרתקת אבל היא אף פעם לא מועילה יותר מדי)
והכוכב ה-5 שירד הוא על עלילה (משנית) לא בדיוק מקורית -לפחות ניפתרנו מהטימטום של חבר ילדות-נערה אמיצה-חבר חדש-התלבטות בין שני בנים.. וסוף סוף נכנסנו לעלילה שלא כול כולה קשורה למשולשי אהבה...
אבל בכול זאת, הסוף היה דיי ברור לי מההתחלה וגם ההמשך של הספר "סאפיק"...
עוד לא סיימתי לקורא את סאפיק, אני ממש בהתחלה, אבל כשאני יסיים אותו אני מצפה לסוף לא צפוי ול כמו שאני חושבת שהוא היה. בסך הול, לספר מגיע את 4 הכוכבים, הוא סוחף ומזמין וגם לפעמים ורק טיפה גם מרגש..

מי שקורה לעצמו תולעת ספרים, ומי שחברים שלו אומרים לו שהוא כזה והוא עדיין לא קרא את הספר המסע אל קצה העולם, אז חסר לו חלק מאוד גדול וחשוב בחיי הקריאה שלו.
הוא לא יכול להיקרה תולעת ספרים עם הוא עדיין לא קרא את הספר הזה.
זה אחד מהספרים שלא הרבה מכירים, שמישהו מוצא אותם בחניות ורק מעטים קונים אותו כי הוא לא נישמע מבטיח או שפשוט העטיפה שלו לא יפה בעינייהם. אבל אחרי חודשים שהוא יושב על המדף שלהם בחדר, הם פתאום משיעמום מחליטים שהם רוצים לקורא אותו והם מגלים שעולם חדש נפתח בפנהיים ושואב אותם לגילוי חדש ומדהים של עולם מהספר הזה.
אחר כך, הם ממליצים על הספר הזה לחברים שלהם, וככה בעצם הספר נלהב בעיניי קוראים אחרים אבל לעולם לא הופך לרב מכר. כי זה מסוג הספרים שמשאילים מחברים ולא שקונים בחנות כי הוא נישמע הספר החם ביותר לשנה.

אני השאלתי את הספר מחברה. אני מוכרחה לציין שלא רציתי לקורא את הספר, אבל הבטחתי לה וקיימתי. ואני לא מתחרטת אפילו לא קצת.

הספר הזה, אי אפשר לומר שהוא לא יצבוט לכם קצת בלב, אי אפשר לומר עליו שהוא איטי או חופר, ואי אפשר לומר שהוא לגמרי ממוצא. כי הוא נישמע כול כך אמיתי, שלפעמים זה גורם לכם להאמין בו ממש.

אפשר לומר שהוא קצת נמתח כמו מסטיק, זאת אומרת ארוך ולא מגיע לסוף. אבל אני מבטיחה שכשתגיעו לסוף, לא תרצו שהוא ייגמר...

ממולץ!

חוות הדעת שלי לא הייתה נלהבת במיוחד מהספר הראשון. הוא היה כמו עוד ספר שאפשר להוסיף לרשימת הספרים שקראתי. ובכול זאת, הוא היה ספר מקסים, מרקתק וגאוני.

כשקראתי את התקציר של הספר השני, חשבתי לעצמי "נו באמת, זה כול כך צפוי שבטח פאץ' הוא לא כזה טוב בתור חבר, או שבטח כול הספר הם בכלל לא היו יחד ושעוד תעולומה תצוץ לה ככה משום מקום" וממש התאכזבתי, אבל קראתי כי חברה שלי (למרות שהיא קראה את הספר אחרי) אמרה לי שיש משהו בספר הזה. היא אמרה לי שיש בו את הדבר הזה שגורם לספרים להיות יחודיים. את הדבר הזה, שגורם לספרים לקבל אופי משלהם...

לא כול כך הבנתי על מה היא מדברת למען האמת... אבל כשקראתי את הספר, הבנתי למה הוא כול כך עיצבן אותי. הבנתי שבדיוק כזה רעיון היה לי לפני שהספר תורגם לעברית (לאחר שחיפשתי דברים ישנים במחשב ומצאתי בתיקייה נידחת את העמוד הבודד שכול כך הזכיר את הסיפור של נורה ופאץ'). פחות או יותר אותו הרעיון העלילתי רק בלי המלאכים ווהנפילים וכול אלו. והתרגזתי כשהבנתי שהרעיון הזה בעצם "מועתק" מהמוח שלי.

וויתרתי על הרעיון לכתוב משהו שקשור בזה, כי הכתיבה של הספר הייתה כול כך מושלמת שלא הייתי יכולה לבקש סופרת טובה יותר שתכתוב את הספר הזה.
אני גאה בספר הזה כאילו היה שלי, ואני אוהבת כול מילה ומילה שנכתבה בו.
עם הייתי כותבת את הספר הזה, הייתי כותבת אותו בדיוק כמו בקה. ובקה הצליחה לעשות את הספר הזה כהדבר המושלם מבחינתי ואני לא בטוחה שהייתי מצליחה לעשות את זה טוב ממנה.

אני לא ישקר, זה לא הספר the best שקראתי בחיי, היו יותר טובים והיו יותר מרגשים, אבל בדיוק בתקופה הזאת של החיים שלי הוא הגיע מצויין, כאילו מישהו ידע שבדיוק ככה מתנהלים החיים שלי -כמו של נורה-.
טוב, לא רודפים אחרי אנשים שרוצים להרוג אותי, אבל הבעיות זוגיות שלה עודדו אותי לחשוב שלא רק אני אוהבת לעקוב אחרי אדם שאני אוהבת גם אחרי שאני בעצמי ניתקתי ממנו את הקשר.

הספר נגע בנקודה חשובה בחיים שלי, ורק בזכות זה אני נותנת לו 5 כוכבים ולא 4... אנשים צריכים להיכנס עמוק יותר ויותר לתוך נקודות ציון חשובות של הספר, שגם עם רמת הקיטשיות ניראית להם גדולה מדי, לפעמים יש שם גם מסרים חשובים ודברים שאפשר ללמוד ולקחת לחיים.
אני יחכה בקוצר רוח לספר השלישי, והכתיבה גאונית, הרעיון גאוני ואין כמו הכתיבה ההומוריסטית של בקה.

במילים אחרות: שווה קריאה! מי שעוד לא קרא- מה אתם עוד עושים פה?!