כשקניתי את הספר, הדבר שהכי בלט לי בתקציר היה שהסופר סירב לראות את הסרט. הסרט אגב, זכה ב-5 פרסי אוסקר (!) למה עלי אדמות שמישהו יסרב לראות את היצירה שלו בסרט שנחשב כאחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע?
אז אתמול ב-12 בלילה סיימתי לקרוא את הספר, ובעוד שאני מסיימת את עשרת העמודים האחרונים שנשארו לי, הסרט כבר נטען לי במחשב.
לקח לי חצי שעה ללחוץ על כפתור הפליי, חצי שעה שבהיתי בכריכת הספר וחשבתי מה הספר הזה עשה לי ואיזה שינוי הוא תרם לתפיסת העולם שלי.

הסיפור מתאר חבורה של "חולי נפש" שנמצאת בבית משוגעים, האחות הראשית- מיס ראצ'ד מנהלת את המחלקה ומסרסת את החולים בה בכדי לשמור על הסדר. אם תשאלו אותי לאחות יש OCD ולא יזיקו לה כמה מהכדורים שהיא נותנת לחולים שם. לא סתם אני משתמשת בפועל מסרסת, אחד החולים אף חותך לעצמו את הביצים ומדמם למוות.
שינוי מהותי מתחיל להתרחש כאשר מגיע חולה חדש, מקמרפי שמסרב להשתנות.

הסיפור נכתב בתקופה שהתפיסה בטיפול בחולי נפש הייתה שונה לגמרי מאיך שהיא היום. בעבר, חולי נפש היו במוסדות סגורים, ככל הנראה במטרה להרחיק אותם מהקהילה. הדגש היום הוא על ריפוי ממשי.
ניתן לזהות את ההבדל הזה בנתונים סטטיסטיים: מספר ימי שהייה ממוצע במוסד לחולי נפש בישראל ב-1960 עמד על 823 ימי אשפוז, ב-2008 המספר עמד על 162 ימי אשפוז בלבד.
כיום, יש גם הבנה שטיפול מיטבי מתקבל בקהילה ולא במוסד סגור.

יש כל כך הרבה דברים שאפשר לנתח בסיפור הזה, החל אפילו בשם הספר שאותנטי יותר באנגלית one flew over the Cuckoo's nest,
הידעתם שציפור הקוקיה לא בונה קנים אלא מטילה את ביציה בקנים של אחרים?
"אחד פרח מקן הקוקייה" הוא שם שבהחלט מתאים לסוף הסיפור.

אז למה סרט של 5 פרסי אוסקר בכיכובו של השחקן האדיר ג'יק ניקולסון הוא סרט שאפשר וצריך לזרוק לפח?
הספר מתאר את הדיכוי העצמי שאנחנו מקבלים במנות יומיומיות מהחברה, כמו כדורים שניתנים בכוסות קטנטנות בבתי חולים. והסרט לא מצליח להעביר 10 אחוז מזה.
כבו את הטלוויזיה, לכו לקרוא את יצירת המופת הזאת.

שיעורי נוירו אנטומיה יכלו להיות מתסכלים כל כך אם לא המרצה שלי. בין ג'יירוסים וסולקוסים ועוד מילים מוזרות, הוא משחיל סיפור על נפלאות מוחנו.
את המרצה מקבלים בעסקת חבילה של תואר וזה לא מומלץ, רצוי להסתפק בספר ולהשיגו בחנות הקרובה.

מסתבר שגם לאדם הכי טיפש עלי אדמות, כן גם ההוא שעוקף אתכם בתור לסופר, יש את המכונה הכי גאונית בין האוזניים. מעודד נכון?

מוחנו עובד דרך רשתות שהוא בונה בין נוירונים שהם תאי העצב, ככל שיש יותר סינפסות (קשר בין נוירונים) כך האינטליגנציה גדלה. מסתבר, שמוחנו אינו קבוע, קשרים בכל יום נבנים מחדש ומתפרקים. למידה חדשה בונה קשרים ואילו אי שימוש בידע כלשהו יגרום להתרת הקשרים ולאיבודם. מי שאנחנו זה בעצם הקשרים שאנחנו משתמשים בהם יותר. אבל זה רק הבסיס, המצב התקין. החלק המעניין הוא כשמשהו נפגע.
את מרבית הידע שנאגר על המוח, אספו דרך למידה מפתולוגיות. לדוגמא, אדם שעבר תאונת דרכים ונפגע באונות הקידמיות התחיל להתנהג בצורה שונה מהרגיל- אימפולסיבית וללא עכבות, הן בדיבור והן בהתנהגות. מכך גילו שהאונה הפרונטלית תפקידה בין היתר היא לתת עכבות, לסנן לנו את ההתנהגות.

המוח שוקל פחות מקילו וחצי, אבל פגיעה בו יכולה להיות מאוד משמעותית. אדם שנפגע באונות האוקסיפיטליות לא רק שלא יוכל לראות, אדם זה גם לא יבין מהי ראייה ואיך עושים זאת. העיניים תקינות לגמריי, האדם עיוור ואפילו לא יודע על כך.
יש עוד הרבה פתולוגיות מוזרות מסוג זה, עוד אחת מעניינת היא תסמונת נגלקט. תעשו גוגל על זה, לא תצטערו.

בספר זה מעבר למקרים מעניינים שמוצגים, מופיע גם הרעיון של הפלסטיות של המוח. יכולת הסתגלות, אותו שינוי הוא זה שיכול להחזיר תפקוד של איברים לאחר שבץ מוחי, להפסיק כאבי פנטום לאחר איבוד איבר, או פשוט לשפר לנו את האינטליגנציה.
אחרי שמבינים איך הדברים עובדים קל יותר לשנות אותם. וזה כנ"ל לגבי הרגלים רעים, עכבות מהעבר וכדומה.

זה ספר מתח במסווה של ספר עיון. מהספרים שאפשר לפתוח בכל עמוד ולהישאב פנימה באותה סקרנות כמו בפעם הראשונה.
כיף לומר שקניתי את הספר הזה רק בעשרים ש"ח ביריד של ספרים פגומים.

עאלק פגום.

אינסומניה היא מילה יפה מדי. גם קפושי.
ברגע שעושים את החיבור בין שמע המילה לבין מה שהיא מתארת- זה נהרס. קפושי סרקומה כבר לא נשמע כל כך נחמד.
באינסומניה יש הרבה תסכול. היא מופיעה לי בתקופות, הימים והלילות מתהפכים לי וכל מה שנשאר זה לשכב במיטה ולחכות בציפיה לרגע הזה של ההירדמות שבשלב הזה כבר יותר קדוש מהאפיפיור. את מרבית התסכול מקבלים ביום שאחרי, בהתעוררות, בלראות את הכל מבעד לזכוכית כמו שנאמר בספר- העתק של העתק של העתק. כפיתרון לבעיות השינה הדמות בספר הולכת למפגשים של סרטנים ממאירים, קתרזיס פרטי כל ערב. רק בהשוואה למצב הגרוע של האנשים שם הוא מצליח למצוא שקט ולישון.
המצב מסתבך כשהוא פוגש מתחזה נוספת, בחורה שאפילו מגיעה למפגשים של סמינומה (סרטן האשכים). ברגע שיש מישהו שיודע שהוא מתחזה הוא כבר לא מוצא את המרגוע. בספר יש הרבה רבדים, שאלות שעולות על החברה, על האדם, על הנפש, תבלון על אלוהים אבל בסופו של דבר גם סיפור זה הוא סיפור אהבה.
יש הרבה שמשווים בין הסרט לספר וזאת טעות בעיניי. שניהם מצוינים, אם יש דברים שלא מופיעים בסרט, יכולות המשחק של אדוארד נורטון ובראד פיט בהחלט מפצים על כך, רק השפת גוף של טיילור דרדן שמתוארת רק בסרט היא דוגמה לכך.
"אולי התשובה היא לא שיפור עצמי.. אולי התשובה היא הרס עצמי". כמו שבוב דילן כתב when you got nothing, you got nothing to lose.
וכשאין מה לאבד, יש חופש והרבה.

יש הרבה סופרים שיודעים לכתוב טוב, כן, גם קואלו. אבל קואלו ניחן בכישרון של לקחת אמונות ביזאריות או אפילו עובדות סטטיסטיות ולרקום עליהם את הסיפור. בצורה הזאת, קואלו מעניק נופך מציאותי לסיפור, וזה מה שמרתק.
מוצגת בספר זווית ראייה שונה על האופן בו אנחנו בוחרים את מושא אהבתנו, אחת לא פחות קבילה משינוי כימי במוח או בחירה תת-מודעית סטייל פרויד.
האמונה הפשוטה הזאת שמוצגת, היא זאת שגורמת לספר להיות שווה קריאה.

ספר שקראתי מזמן, עם זאת אני זוכרת בבירור את ההרגשה שהיתה לי כמה ימים אחריי שסיימתי את הספר.
זה קטע אבל הדמות הראשית, היתה חסרה לי פתאום, משהו בי התבאס שאני לא אשמע ממנה שוב. כמו במצבים שאתה בחו"ל ואתה פוגש אדם ומתחבר אליו ובסוף אתה מבין שלא תראה אותו שוב.
קוראים את הספר ולשבוע ימים מרוויחים חברה.

במילה אחת מיינדפאק או שאולי זה בעצם שתי מילים..
ספר שמפיל כמה אסימונים. קראתי רק פעם אחת אבל זה ביינתים אני יודעת שאחזור לקרוא בו שוב.