כבר תקופה שיש לי כרית גדולה בצורה של דג, שאני נשענת עליה כשאני מחפשת תנוחה או זווית נוחה לקרוא בה. בשלב מסוים היא התחילה להחליק לי מאחורי המיטה, ממש צנחה בין הקיר למזרן עם הראש למטה כך שרק הזנב נשאר בולט בחוץ. כמה וכמה פעמים עמדתי והסתכלתי על זה, מגרדת בראש באי-נחת, יודעת שאיכשהו ראיתי פעם את הזנב הדגי הזה שכאילו צומח מלמטה, ופשוט לא זכרתי מאיפה. ימים שלמים זה רדף אותי, וכשנזכרתי שמדובר בכריכה האלמותית של מובי דיק – התחלתי אני לרדוף את הספר, בתרגום הזה ממש, עד שצדתי אותו.

אז הנה, קוראת "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל, תרגם את זה יפה (בהיר, נהיר, אדיר, נדיר וכביר) אהרן אמיר. התרגום הוא בגדר שירה צרופה, ארוכה ומתמשכת. מהבחינה השפתית לבדה – הוא מהטקסטים היפים שקראתי, אם לא היפה בהם. הוא מצחיק, הוא מותח, ובחלקים מסוימים אפילו הרגשתי כמו ילדה שמהנהנת בפה פעור ובעיניים נוצצות לסיפור שמקריאים לה.

בסיפור, ישמעאל המלח וקוויקווג הצילצלן יוצאים למסע ציד-לוויתנים ארוך על סיפונה של "פיקווד", נסחפים אחר הטירוף של קפטן אחאב לצוד ולחסל את מובי דיק, הלוויתן הלבן והאיום. כמובן ואיך לא – זהו רק רובד אחד, והספר גדוש (כמו רוב הקלאסיקות האלמותיות) בהמון משמעויות, פרשנויות, קריצות ופלירטוטים עם הנצרות, היהדות, המיתולוגיה וכן הלאה. במשמעות שאני (באופן אישי) נוטה להתחבר אליה בעיקר, הלוויתן הוא סמל ומייצג של הפחדים והאִיּוּמִים הגדולים ביותר עלינו ועל נפשנו – בעיקר מבפנים, ושל האלוהים הגדול והכל-יכול שנמצא בעיקר בתוכנו ("הדבר שקוראים לו הצל שלי כאן עלי-אדמות הוא-הוא מהותי האמיתית", "הצרכים הפנימיים ביותר שבתוכנו הם המוסיפים להאיץ בנו קדימה"). לכולנו יש לוויתן – גדול יותר או פחות, מודע יותר או פחות. אנחנו יכולים לדלוק אחריו באמוק כמו קפטן אחאב, או מנגד – בכלל לא לדעת שהוא חג תחתינו במעגלים.

כידוע, לצד השפה היפהפייה, הספר שופע תיאורים מרובים – טכניים להחליא – של זני לוויתן, שיני לוויתן, שומן לוויתן, צבע לוויתן ומה לא. מצד אחד, זה מציף אבסורד גדול וחכם – שהרי נלקח הדבר האיום והנורא והמפחיד שרק האל והשטן ראו במו-עיניהם, ומפורק לגורמים קטנים. במובן הזה, האנציקלופדיה הקטנה שמובלעת בתוך הספר היא עוד ניסיון אבסורדי, בעיניי, 'לצוד' את הלוויתן – להצליח לתפוס אותו בשלמותו. מצד שני, זה מייגע באופן חריג.

לא סתם התמה המרכזית היא של מרדף ומסע. כמו שאני רדפתי בתחילה את הספר – כך הוא רדף אותי מאוחר יותר. לא פחות מחודש ימים לקח לי לקרוא אותו, ובמהלכו עשיתי הפוגה כדי לקרוא לא פחות משמונה (!) ספרים אחרים. הוא העיק עליי. הוא עיצבן אותי. לא הייתה לי סבלנות אליו. החלטתי שאחאב צריך להרים כבר ידיים ולרחם על כולנו, ממש בשיא הסערה שבלב הים, ואז הספר הסתכל עליי במבט מאשים ומפתה, וחזרתי אליו שוב ושוב. כנראה שמסעות אמיצים הם כמעט תמיד ויה דולורוזה. הם לא לכולם, אבל אם יש מזל – מגלים בסופם שהשקט האמיתי הוא זה שאחרי הסערה.

"יש אנשים המתים בעת השפל; יש המתים במי אפסיים; יש המתים במלוא גאון המבול. ואני חש עצמי עכשיו כמו נחשול שכל-כולו כרבולת קצף אחת... לחץ את ידי לשלום, בן-אדם."

סיפור מופת מיתולוגי על מרדף יצרי אחר מפלצת המעמקים, הלווייתן הלבן. קפטן אחאב הינו רב חובל קשוח בעל רגל אחת מהדהדת. סגנו הוא ימאי אדוק שמעריץ אותו, בתחילת המסע. הספינה מאגדת את כל סוגי הימאים שבתבל, מארצות דוברות אנגלית ועד אנשי איים מהאוקיינוס השקט. במרדף הנקם המטורף, מטרתו של הקפטן קטוע הרגל, היא להרוג את הלווייתן הלבן העצום והכביר במפלצות המעמקים, שלקח את רגלו בהיתקלויות קודמות. הצוות תר אחרי מובי דיק ברחבי כל האוקיינוסים של תבל, ובדרך מאבדים אט אט משיקול דעת ותבונה שעטו מלכתחילה. והסגן, פרוטסנט אדוק, עוקב בלב דוויי אחר הטירוף ההולך ומתגבר שזורע אחאב בצוותו המסור, עם שהם נדמים כעובדים את הסטרא אחרא במרדפם אחריו. ונשאלת השאלה, לשם מה נקבע תקן לנגר באניה, האם כדי שיתקין ארונות קבורה לימאיה האמיצים והנאמנים ?
אפוס הרפתקני מיתי, הזורע הרהורים ותהיות, באשר להבדלים שבין קנאות דתית צרופה נוסח יאשיהו הנאמן, לבין עובדי הסטרא אחרא כאיזבל בת אתבעל מלך צידונים ואחאב המלך החלש והנרשע.

ספר שבקלות היה יכול לקבל 5 כוכבים. אלא שבשביל זה צריך לדלג על כל הקטעים שעוסקים בלוויתנים (מראם, צבעם, ההיסטוריה שלהם וכו') במיוחד חשוב לדלג על ההקדמה שעלולה לשבור כל אדם.

בלי כל הקטעים האלה הספר פשוט מרתק. במיוחד מומלץ התרגום הנפלא של אהרן אמיר ולא תרגומים חדשם ומפוקפקים.

בשבוע הספר האחרון המליץ לי אחד המוכרים על "מובי דיק" בתרגום חדש בהסבירו כי התרגום הישן היה בלתי קריא בעליל.
אני מוכרח לחלוק עליו.התרגום הקודם היה יצירת אומנות .אני זוכר שהייתי לוקח את הספר לידיים ואחרי דקה כבר ישנתי מעולה.חודשיים תמימים הספר דאג לשנתי להיות מצוינת.

התרגום החדש רק יעשה עוול.הריי הספר לא מעניין - רב חובל (אחאב) שיש לו אובססיה לפגוע בלוויתן לבן (מובי דיק),מסופר מנקודת מבט של נוסע (ישמעאל).בדרך הסופר מתאר סוגיי לוויתנים ועוד כל מיני חיות ים.ומגדיל לעשות בנסיון לקבוע מאיזה סוג היה הלוויתן של יונה הנביא.

לפחות אל תגזלו את השינה מאנשים!!!