הספר הכי גרוע שקראתי בחיים שלי. המחשבה הכי שכיחה לאורך הקריאה בו היא ״איך מישהו אישר את הפירסום הזה?!״
זה לא ספר עלילתי, זה מניפסט אינסופי ורפטטיבי בצורה מביכה של שינאה תהומית לאנושות, לקידמה ובעיקר ומעל הכל - לתיירים שמסתבר שהם הגורם ההרסני ביותר על הפלנטה.
התגובה קצרה מלהכיל את כל הבעיות בבליל המילים הזה אבל הנה כמה דוגמאות ראויות לציון:

1) הדמויות בספר חסרות כל עומק או עניין וכל מטרתן הוא להיות פלטפורמה חלולה שדרכה המחבר יכול לצעוק את האג׳נדה שלו דרך נאומים טרחניים ומטיפים. מיותר לציין שלמרות שהן כביכול נבדלות במאפיינים כמו מין, מקצוע ולאום - הן כולן חושבות בדיוק אותו דבר ומעבירות בדיוק את אותה המחשבה (כן. ביחיד.) לאורך 480 עמודים בלתי נגמרים.
2) המלצה חמה שיכולה להפוך את הקריאה לקצת יותר נסבלת - משחק שתייה כל פעם שמופיע הצירוף ״כפכפי אצבע״ או ״שוקיים לבנות״. מסתמן שהמחבר תופס אבחנה זו שלו לגבי תיירים ככה מהפכנית וחדשנית שיש הצדקה לחזור עליה כל כמה עמודים.
3) במשך 2-3 עמודים המחבר מתאר מגוון כלי עינויים מימי הביניים שהיה רוצה להשתמש בהן ע״מ לענות את התיירים הרבים שמציפים את ונציה. כל זאת כמובן, בזמן שגם הוא, תייר מהולנד שמציף את ונציה. ההבדל אתם שואלים? הוא טרח ללמוד איטלקית ולהסתובב במקטורן מחויטת מה שכמובן מציב אותו ב-6 רמות מוסריות מעל בעלי ״השוקיים הלבנים״ ונועלי ״כפכפי האצבע״.

הספר הזה כה מגוחך, יהיר, צבוע ולא מודע לעצמו שאלמלא מה שקראתי עליו וסביבו הייתי בטוחה שמדובר בסאטירה. והחלק הכי אירוני? הגישה, הדעות והתפיסות של המחבר הן בדיוק התורמים הראשיים לנושא הראשי של הבליל הפוליטי הזה - המוות של אירופה.

ספר חביב מינוס שלוקח קונספט מעניין מאד (מה אם היו מגרשים את כל היהודים מוינה) אבל לא מצליח לפתח אותו לעלילה מורכבת ונשאר בגבולות של סיפור נחמד וזורם לקריאה. לא הייתי מצטערת על קריאתו לולא אחרית הדבר המבחילה של חנן אלשטיין, שהניח שאם הוא מתרגם את הספר זו היא חובתו המוסרית לחלוק איתנו את דעותיו הפוליטיות המאוסות ולהזהיר את ישראל ואת הממשלה ״הימנית ביותר בתולדותיה״ מפני (תופים...) קץ הדמוקרטיה. זו פעם ראשונה שיוצא לי להיתקל באחרית דבר שהיא מניפסט פוליטי שאונס את העלילה של הספר לטובת העברת המסרים (הכה מקוריים) של המתרגם. העובדה שאנשים כמו אלשטיין מרגישים בנוח לכפות את דעתם בגסות על אחרים (תוך כדי שהדבר נעשה תחת איצטלה תרבותית וסיפרותית כמובן) היא אחת הסיבות הראשיות לכך שהמחנה שלו לעולם לא יגיע לשילטון.

לא כולם יאהבו את הספר הזה. חלק יחשבו שמדובר בבזבוז זמן (לא רב, הספר די קצר)מוחלט על כתיבה ילדותית וקללות רטרו אמריקאיות, אבל החלק שאני שייכת אליו, יאלץ להיכנס בהכנעה אל המיינסטרים הספרותי ולהכיר בכך שמדובר ביצירה ייחודית וחד פעמית. הולדן קולפילד הראה לי, בתור מתבגרת, שיש עולם שלם מתחת לכל הנימוסים והגינונים האנושיים. מתחת לכל החובות והזכויות, הפוליטיקלי קורקט, הטקסים, המרחב הפרטי וכל שאר הדברים בהם האנושות מקיפה את עצמה ורק מגבירה את תחושת הבדידות של הפרטים בה. אסיים בתיאור מהספר שהמשיך להנחות אותי לאורך חיי הבוגרים, לימצוא מישהו שאוכל להחזיק איתו ידיים.
She was terrific to hold hands with. Most girls if you hold hands with them, their goddam hands dies on you, or else they think they have to keep moving their hand all the time, as if they were afraid they'd bore you or something. Jane was different. We'd get into a goddam movie or something, and right away we'd start holding hands, and we wouldn't quit till the movie was over. And without changing the position or making a deal out of it. You never even worried, with Jane, whether your hand was sweaty or not. All you knew was, you were happy. You really were.'

ספר מדהים שאוטומאטית נכנס לרשימת הספרים הטובים ביותר שקראתי. פרט לכל העניין הפוליטי והביקורת החברתית הנוקבת, שעליהם נשפכו פה מיליפ כמו מיים, הספר פשוט מעניין. הכתיבה של צ'אפק קולחת וזהו מקרה קלאסי של ספר שלא תירצו להניח מהיד. מעבר לעלילה הסוחפת הספר יעלה גם בציניקנים הגדולים שבכם כמה שאלות מאד נוקבות על החברה האנושית, יחסי הכוחות הפוליטיים בעולם ועל טבע האדם עצמו, את כל זה הוא מצליח לעשות בלי שמץ של פלצנות ועם המון הומור. בנוסף, הספר מכיל כמות לא מבוטלת של משפטים מבריקים ששווה לשנן ולקחת עליהם קרדיט (הספר לא כל כך מוכר) בויכוחים עם חברים, שיחות שישי או סתם בימים קשים יותר. מומלץ מאד!

המוות והפינגווין הוא ספר שאמור לשקף את המתחולל באוקראינה בפרט ובכל שאר חלקי ברה"מ לשעבר בכלל - את חוסר היציבות הפוליטית, הפערים החברתיים העצומים, היעדרות שילטון חוק וחברה שנשלטת ע"י מאפיה ואוליגרכיה. כמו במקרים רבים, בתשתית הספר גלום המון פוטנציאל, אולם ההרגשה היא שהוא לא ממוצה. הסיפור מתמקד יותר מידי ברמיזות דקות על אותה מאפיה ואותם עורכי עיתונים שמבקשים מויקטור לכתוב את הספדיו. שום דבר לא נאמר במפורש והכל מתנהל תחת כותרות וסטריאוטיפים. בנוסף, הרבה מהמצבים שמתוארים בספר כגון שיתוף הפעולה עם השוטר החביב ועוד אמנם תורמים לסיפור אולם לא קשורים למציאות באוקראינה של אותן שנים. לסיכום, ספר חביב וסאטירי שאמנם לא נאמן לחלוטין למציאות אך מעביר את התחושה הכללית של הדכדוך וחוסר התקווה של האדם הממוצע מול מערכת מסועפת של שחיתות.

אחד הספרים הכי טובים שיצא לי לקרוא. התגובות לספרים של קרת, כמו להרבה דברים נדירים בחיים, הן בדר"כ קיצוניות ונעות בין אהבה והערצה מצד אחד וחוסר הבנה גמור מצד שני.
מה שכל כך מיוחד בספריו של קרת בכלל ובספר הזה בפרט הוא שאם הצלחת להיכנס לעולמו אתה מתחיל מסע מופלא למצבים וסיפורים שגורמים לך להרגיש בדיוק את כל אותם הדברים שכל כך קשה לקרוא להם בשם. הם גורמים לך לא רק להזדהות עם הדמויות אלא לחוות הכל דרכן.
הספר הזה מכיל מקבץ סיפורים מדהים (ולפי דעתי - הכי טוב) של קרת, שמציג במילים הכי פשוטות את המצבים הכי אבסורדיים אבל מעורר את הרגשות הכי אמיתיים.

ספר מדהים ולדעתי, ספרות חובה לכל יהודי שמביע עניין בנושאי דת, ציונות ומדינה בכלל ולאזרחי מדינת ישראל בפרט.
קיים חשש כללי בנוגע לספרים שהם בעצם התכתבות ואינם מכילים דיאלוגים או עלילה מסודרת.
אך הספר הנ"ל הוא אחד הספרים היותר זורמים, קלים לקריאה ומרתקים שיצא לי ליקרוא.
הספר מצליח להעלות לדיון נושאים חשובים העומדים במחלוקת החברה הישראלית, מאז הקמתה ועד היום, להציג מס' נק' מבט (עמוקות למדי, במיוחד בהתחשב בגילם הצעיר של הכותבים) ועדיין לשמור על פשטות, כנות ותום.
למרות שהספר חף לחלוטין מכל אג'נדה נסתרת לשנות את דעתכם או להטות אותה לזרם מסוים - אני חייבת להודות שהוא היווה אבן דרך משמעותית לגיבוש דעותי האישיות בנושא.

ספר מעולה! כמו הרבה מהסיפורים של אתגר קרת, נוגעים במקום המיוחד הזה שאי אפשר לתאר במילים, שפשוט גורמים לך להזדהות באופן מוחלט עם הדמות הטראגית שלו וקצת מקלים על הבדידות.
חוץ מבמספר מצומצם של סיפורים הקומיקס לא תורם יותר מידי ולדעתי אף מוריד מכל האפקט ע"י הפשטה של הסיפור.
סה"כ - אל תתנו לציורים להרתיע אתכם, ספר מומלץ ובהחלט שווה קריאה.

ספר שהרעיון המרכזי שבו (התמוטטות הציוויליזציה, הערכים והמוסר בעקבות שינוי בתנאי המחייה של האדם) סופר כבר פעמים רבות לפני ובצורה הרבה יותר טובה. הכתיבה פשוט נוראית, אני באמת לא מבינה מה הוא מנסה להשיג בחוסר שימוש בסימני פיסוק ובכתיבה כל כך מסורבלת. סך הכל, הספר לא הותיר שום רושם ושכחתי אותו דקה אחרי שסיימתי לקרוא.