ביקורת ספרותית על מר פוטר - ספריה לעם #520 מאת ג'מייקה קינקייד

---

אפתח את דעתי על הספר עם שאלה מעט פילוסופית:
איפה אנו יודעים למתוח את הקו בתחום האמנות לצורך העניין, בין שליכטה של גועש אדום על קנבס לבן בגודל של חדר, לבין יצירה בעלת ערך מוסף, מרגשת, נוגעת - או במילים אחרות: יצירה שאנו מבינים לשם מה נעשתה?

בכל 166 העמודים בספרה הקטן של ג'מייקה קינקייד (או בשמה המקורי איליין ריצ'רדסון - פרט שהיא לא מפסיקה לחזור עליו, כמו שאר שמות משפחתה, בספר), שאלתי את עצמי את השאלה הזו שוב ושוב.

מתי או יותר נכון איפה, עובר הגבול שבין הצורך של הסופר להוציא משהו מהקרביים שלו- מהמציאות שלו, מחייו, דבר שאני מכבדת ומעריכה בהחלט,- לבין הצורך להגיש מוצר כלשהו שהקורא גם יבין לשם מה הוא קורא אותו?

רחל כתבה בשיר המדהים שלה 'ספר שיריי הלבן' על הקושי האדיר של יוצר לאחר שהוא יוצר את יצירתו -המבטאת את כאבו הגדול, ומצפה מצד הקהל לספוג אותה, לכאוב את כאבו, אך כמה הוא מתאכזב כשהקהל רק עובר לידה באדישות ושלווה.

אני מצליחה להבין את זה, אני מצליחה להבין את ג'מייקה קינקייד. בתור ילדה של אבאבעצמי, אני מצליחה להבין (לשמחתי מהכיוון ההפוך לגמרי) את השבר של ילדה שאבא שלה לא רצה להכיר בעצם קיומה.

מה שאני לא מצליחה להבין, זה האם באמת רק על בסיס העניין הזה והעניין הזה בלבד, היה צריך לכתוב ספר, לפחות בצורתו מלאת הפרטים הקטנים החוזרים על עצמם ללא הפסק.


(בזמן האחרון הביקורות שלי נוקבות. לא טוב, לא טוב.) 

» ביקורות נוספות של עינתי
» ביקורות נוספות על מר פוטר - ספריה לעם #520