ספר לאוהבי טבע , נופים ובעלי חיים . מה שמייחד את הספר הוא סגנון הכתיבה של הסופר. השפה עשירה מתובלת בהומור באופן שממחיש לקורא את התמונות , הריחות והצבעים , מזג האוויר והרגשות המתלווים לחיים בחבל ארץ מבודד בכול עונה בשנה. יש בה בכתיבה של גאווין מקסוול רגישויות וחדירה לדקויות של הפרטים הקטנים של החיים שאינם מותירים אותך אדיש לרגע. הסופר אוהב בעלי חיים עד כדי כך שאינו יכול לחיות בלעדיהם בסביבתו הקרובה , הוא מוצא בהם נחמה לבדידותו .
חלקו הראשון של הספר מתמקד בתיאורי נוף וטבע , מנה גדושה, המעמידה את סבלנות הקורא במבחן . נאלצתי לדלג על שורות כדי להחיש את המפגש עם העלילה המובטחת. ההמשך של הספר היה מעניין הרבה יותר כשהסופר מתאר את חייו עם הלוטרה ומערכת היחסים הנדירה ביניהם. רק אחרי שקוראים על חיי הלוטרה וייחודה של החיה הזאת , מבינים למה הסופר נקשר אליה כול כך . למרות ההומור המבצבץ מבין השורות הספר השרה בי עצבות מסויימת , עצב על אורח חייו של הסופר שגם אם בחר במודע לחיות כך את חייו עדיין בדידותו העיקה עליי . עלתה אצלי השאלה מה מביא אדם להתרחק מבני מינו ולחיות במקום , מנותק ומבודד בתנאים כה קשים ,שהרי לאהוב בעלי חיים וטבע אפשר גם בחיק משפחה ובחיק הציוויליזיה על חסרונותיה ויתרונותיה, אלא אם כן מדובר באדם מיוחד במינו שהטבע הבתולי ממלא את כול עולמו הפנימי עד שאינו נזקק לחברת בני אנוש . אהבתי .
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
