זה לא שהוא לגמרי לא מעניין. יש סיפור ויש לו מה להגיד. הוא אפילו כתוב טוב. את ההמלצה שקראתי עליו כתבה מרגרט אטווד בניו יורק טיימס, אבל אחרי 236 עמודים, מתוך 360 שיש בספר כולו, אני חושבת שאני מבינה איזה סוג של המלצה זאת. סופר מצויין, אחד שבאמת יודע לכתוב, (אולי אפילו חבר טוב, אבל את זה אני לא יודעת), שהוציא עוד ספר, כזה שיש בו אמירה ואם מתאמצים מספיק, אפשר, אולי, גם להנות ממנו. אני לא הצלחתי.
הפעם הראשונה בה נשברתי היתה בעמוד 150, אבל מפאת היעדר חומר קריאה החלטתי לנסות לחזור אליו אחרי שאקרא משהו אחר. חזרתי, אבל אחרי 86 עמודים נוספים נטשתי.
יש פה כמה סיפורים.
הסיפור המרכזי הוא של פנסיונר טרי, יועץ השקעות שנשוי בשנית, עסוק בעצמו ובמיניות שלו. כל זה קורה ב 2020, אחרי מלחמת ארה"ב-סין, במצב שכנראה צריך היה לבטא איזה חוסר שליטה וחוסר ביטחון בסיסי, אבל לא ממש מצליח לייצר את התחושה הזו.
במקביל מתרחשות גיחות אחורה בזמן, לכל מיני תקופות, בהן מתרחשים סיפורים לא ממש קשורים, שלגמרי לא הצלחתי להבין למה הוא מספר לי אותם. אין הרבה כאלה, כך שזה לא באמת הפריע לי, רק שזה היה מיותר מבחינתי.
מה שבאמת הפריע אילו תיאורי הטבע. לא ממש תיאורי טבע. יותר תיאורי צמחים. לג'ון אפדייק, מסתבר, יש ידע רחב מאד בבוטניקה שחלקים ניכרים ממנו הוא שופך בספר הזה. בעמוד אחד יכולים להופיע אורנים אוסטריים, חבצלות, אירוסים סיביריים, ספיריאה, אנקיאנתוס, רודודנדרון, אזליאה, לילך, כל אחד מהם מלווה בתיאור עלעליו, ניצניו, מראה פריחתו וצורת הגיזום. זה לא נעשה סתם. הוא משתמש בזה כדי לבטא את הזמן בשנה, את חלוף הזמן. וזה לא משהו שלא נעשה קודם. ב"שמים כחולים אדמה לבנה" הזמן חולף באמצעות תיאורי טבע פיוטיים וזה עשוי נהדר. גם כאן, בהתחלה זה קצת מצא חן בעיני, אבל עם הזמן היה עוד ועוד ועוד מזה, עד שפשוט נמאס לי. אני לא דקדקנית, ועודף הפרטים פשוט ייגע אותי. חובבי גינון אולי יאהבו את זה מאד.
אני חושבת שאם הוא היה מפשיט את כל התפאורה ומשאיר רק את הסיפור של הגבר הזה, בן ה 66, ששואל את עצמו מה היה לו בחיים, מה נשאר לו מהם, מה יש לו עם הנשים שעזב, מה יש לו עם הנשים שלא עזב, מה הזמן עושה לו, אם הוא היה משאיר רק את זה, הייתי ממליצה.
