“זה לא שהוא לגמרי לא מעניין. יש סיפור ויש לו מה להגיד. הוא אפילו כתוב טוב. את ההמלצה שקראתי עליו כתבה מרגרט אטווד בניו יורק טיימס, אבל אחרי 236 עמודים, מתוך 360 שיש בספר כולו, אני חושבת שאני מבינה איזה סוג של המלצה זאת. סופר מצויין, אחד שבאמת יודע לכתוב, (אולי אפילו חבר טוב, אבל את זה אני לא יודעת), שהוציא עוד ספר, כזה שיש בו אמירה ואם מתאמצים מספיק, אפשר, אולי, גם להנות ממנו. אני לא הצלחתי.

הפעם הראשונה בה נשברתי היתה בעמוד 150, אבל מפאת היעדר חומר קריאה החלטתי לנסות לחזור אליו אחרי שאקרא משהו אחר. חזרתי, אבל אחרי 86 עמודים נוספים נטשתי.

יש פה כמה סיפורים.

הסיפור המרכזי הוא של פנסיונר טרי, יועץ השקעות שנשוי בשנית, עסוק בעצמו ובמיניות שלו. כל זה קורה ב 2020, אחרי מלחמת ארה"ב-סין, במצב שכנראה צריך היה לבטא איזה חוסר שליטה וחוסר ביטחון בסיסי, אבל לא ממש מצליח לייצר את התחושה הזו.

במקביל מתרחשות גיחות אחורה בזמן, לכל מיני תקופות, בהן מתרחשים סיפורים לא ממש קשורים, שלגמרי לא הצלחתי להבין למה הוא מספר לי אותם. אין הרבה כאלה, כך שזה לא באמת הפריע לי, רק שזה היה מיותר מבחינתי.

מה שבאמת הפריע אילו תיאורי הטבע. לא ממש תיאורי טבע. יותר תיאורי צמחים. לג'ון אפדייק, מסתבר, יש ידע רחב מאד בבוטניקה שחלקים ניכרים ממנו הוא שופך בספר הזה. בעמוד אחד יכולים להופיע אורנים אוסטריים, חבצלות, אירוסים סיביריים, ספיריאה, אנקיאנתוס, רודודנדרון, אזליאה, לילך, כל אחד מהם מלווה בתיאור עלעליו, ניצניו, מראה פריחתו וצורת הגיזום. זה לא נעשה סתם. הוא משתמש בזה כדי לבטא את הזמן בשנה, את חלוף הזמן. וזה לא משהו שלא נעשה קודם. ב"שמים כחולים אדמה לבנה" הזמן חולף באמצעות תיאורי טבע פיוטיים וזה עשוי נהדר. גם כאן, בהתחלה זה קצת מצא חן בעיני, אבל עם הזמן היה עוד ועוד ועוד מזה, עד שפשוט נמאס לי. אני לא דקדקנית, ועודף הפרטים פשוט ייגע אותי. חובבי גינון אולי יאהבו את זה מאד.

אני חושבת שאם הוא היה מפשיט את כל התפאורה ומשאיר רק את הסיפור של הגבר הזה, בן ה 66, ששואל את עצמו מה היה לו בחיים, מה נשאר לו מהם, מה יש לו עם הנשים שעזב, מה יש לו עם הנשים שלא עזב, מה הזמן עושה לו, אם הוא היה משאיר רק את זה, הייתי ממליצה.”

“אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. הרי קראתי את הביקורת היפה של סוריקטה (תודה!) והייתי אמורה לדעת למה לצפות. ובכל זאת החלטתי לקרוא את הספר, אולי כי קיויתי לאיזו תובנה מיוחדת של סופר שיודע לכתוב וכותב על עתיד אפוקליפטי: כתוצאה מאיזו מלחמה עלומה ארצות הברית מתפוררת למרכיבים קטנים, כל מדינה מנסה לטפל כמיטב יכולתה באוכלוסייה שנשארה, מנפיקה כסף של עצמה (במסצ'וסטס עליה מדובר השטרות נקראים "ואלדרים" והם אדומים...) המספר הוא קשיש בן 66 - בן גילו של הסופר בשעה שכתב את הספר - החי לו חיי נוחות דומים למדי לחיי הנוחות שאמידים חיים בפרבריה העשירים של ארה"ב, בבית ענק במסצ'וסטס, עם המון אקרים מסביב. החיים שהוא חי אינם מזכירים ברמז שהיתה מלחמה, שהאוכלוסייה דוללה ושהחוקים השתנו. הוא חי עם אשתו השניה הנמרצת, ובורח ממנה לדמיונות אירוטיים וגם לחוויות של סקס מזדמן יותר או פחות עם זונות.

בן טרנבול הוא אחד הגיבורים הכי מעצבנים עליהם קראתי. הוא מפונק, מרוכז בעצמו ומרחם על עצמו, ואינו מסוגל לראות מעבר ל"אני רוצה" ילדותי. חלק מסיפורו - הבנתי - מסתמך על הביוגרפיה של הסופר. בן מעביר במחשבתו את אשתו הראשונה שילדה לו את ילדיו וחטאה לו בכך שלא נתנה לו מספיק תשומת לב, לא "השגיחה" עליו והוא השתמש בחופש כדי למצוא לו את מי שתהיה אשתו השנייה, המשגיחה בעיני נץ לא רק על מה שהוא עושה, גם על מה שהוא עשה לפני שהכיר אותה. היא מנסה לדרבן אותו להפוך ליציר כפיה וכשהיא מתאכזבת זה עולה לו.

לא הבנתי למה אפדייק הכניס את הנושא הבדיוני העתידני לסיפור. אם הסיפור היה על הקשיש המתבונן על העתיד שעוד נותר לו, מתמודד עם כל התפקידים שעליו עוד למלא, מבוהל מהמוות המתקרב ומרפא את פחדו על ידי סקס - או מחשבות סקס - זה היה מספיק. כמו שהוא כתוב הסיפור הבידיוני אינו מעלה או מוריד לגבי הסיפור, רק מסרבל אותו.
כמו שהבנתם - כמוני כסוריקטה - לא אהבתי. הסיפור אמנם כתוב היטב, אבל מעייף. לא משעמם בדרך כלל אבל הדמות הראשית לא עניינה אותי והיא כל כך מלאה בעצמה שאינה משאירה מקום לדמויות אחרות, שיכלו אולי לסקרן. כתיבה טובה היא הכרחית אך לא מספיקה כדי שאהנה מהספר. אפדייק ז"ל הוא סופר נחשב, זוכה פוליצר, אהבתי למדי את "המכשפות מאיסטוויק" שלו. אלה האוהבים ספרים על חיבוטי נפש (וגוף...) אולי יעריכו יותר ממני.”

“הספר שלימד אותי איך להתגלח :-)”

“ספר לא כל כך מעניין.”