אסימוב, אסימוב, אסימוב. אני זוכר את הפעם הראשונה שלקחתי לידיים ספר שלך- זה דווקא לא היה האחד הזה- והתעניינתי מאוד בכתיבה שלך. לא אשקר ואומר שהרגשתי קליק מיידי או משהו. הסיפורים הקצרים שקראתי הרגישו מנותקים וחסרי עומק, למרות שהסיומים שלהם היו מבריקים והרקע שלהם לעיתים כלל אלמנטים יצירתיים שהפתיעו אותי. אבל עד שלא הכרתי את הספר הזה שלך, לא באמת ידעתי מה זה לקרוא ספר שלך.
אמרתי שלא היה קליק כשלקחתי את ספר הסיפורים הקצרים שלך ליד לראשונה? אז הנה כאן עם הספר הזה קרה ההיפך. פתחתי אותו וכבר אחרי כמה עשרות עמודים התאהבתי לחלוטין, התאהבתי בטירוף, ראיתי את האור. גמעתי בשקיקה את תיאוריך מלאי ההוד הקלאסי, המינימליסטי לעיתים קרובות, של אנשים גאונים שידעו לאמוד את עצמם לעומת הנצח. התאהבתי בסלדון, ובהצלחתו למנוע בכח שכלו מן הגלקסיה כולה להתדרדר לקטסטרופה איומה ונוראה שתימשך שלושים אלף שנה, משתקרוס האימפריה הגלקטית בת עשרת אלפי השנים. התאהבתי בסלבור הארדין ובהובר מאלו, והתאהבתי ביכולתם של האנשים הללו, בני המוסד, לשאוב השראה וסמכות מן הידיעה המוחלטת של התפקיד שלהם והמיקום שלהם בנצח הקבוע שהצליח סלדון לגלף בכוחו הפסיכוהיסטורי.
לא אשקר, הטון הכללי של הקמה של התיישבות במקום נידח שחלומותיה מצויים בכוכבים לא היה זר לי; במובן הזה חוויתי עיבוד מרוכך של החזון הציוני בחזון הקמתו של טרמינוס. אבל בניגוד לחזון הציוני מלא היוזמה החיונית ומלאת המודעות לסכנה, הרי שהחיים תחת כנפיה המגוננות של נבואה כל יכולה כמו זו שסיפק סלדון דומים יותר לתחושתם של ראשוני הקומוניסטים המרקסיסטים, שלחמו לא כדי למנוע את נצחון הבורגנות (שכן הוא ממילא מן הנמנע, מכח חוקי ההיסטוריה הכלכליים- חברתיים) אלא רק כדי להחיש את קיצה המובטח. הביטחון המוחלט בהישרדותה הנצחית של עוצמתו ועליונותו של המוסד הידהד לי את הביטחון שהקרינו בני יהודה בעמידות בית המקדש פעם אחר פעם, מה שלא חדל עד שפעמיים הוכזבו, ובכל פעם ליבם התפלץ. אין שבר גדול יותר מזה שעובר מי שהנבואה עליה ביסס את עולמו מתנפצת אל מול עיניו. וההתנפצות הזו תקרה גם כאן, גם אם לא בכרך הזה, הרי שבכרך הבא אנו יודעים שקם ועולה איום שלמוסד אין כנגדו מענה. לפחות לא למוסד הזה.
אוי, יאמרו אנשיו, מה היה לנו.

הקיסרות ששולטת על הסדר הקיים ביקום, עומדת להיחרב. לאנושות, לפי התחזיות המדעיות (הפסיכוהיסטוריה), מצפות שלושים אלף שנות אנרכיה וייסורים. הדרך למנוע אותן (או לקצרן) היא על-ידי הקמת גוף, הנקרא "המוסד".

הספר מחולק לחמישה חלקים באמצעותם אנו למדים כיצד המוסד מבסס את כוחו, בדרכו להוות חלופה שלטונית לקיסרות.

אהבתי את הרעיון של האנציקלופדיה הגלקטית, תמצית הידע האנושי, שתופץ ברחבי הגלקסיה כאשר הקיסרות תיפול והקשר האנושי הבין-כוכבי כביכול יינתק. הדת, Scientism, מביעה את ביקורתו של אסימוב אודות הצורך הדתי-אמוני של האדם. אני מקווה כי בהמשך, יתגלו שיטותיה של הפסיכוהיסטוריה – המדע העוסק בתחזית המחר.

העברית במהדורה אומנם ארכאית, אך דווקא זהו יופיה. בכל אופן, איננה פוגעת בשטף הקריאה.
הדמויות בסיפור אינן העיקר, לבו הפועם של היצירה הוא העלילה – קורות ראשית המוסד - שנישאת על-ידיהן כשליחים, וידועה מראש רק לשניים - לאסימוב וסלדון כאחד.

ארבעה כוכבים.

ספר המדע הבדיוני הראשון שלי וראשיתה של ידידות מופלאה עם הז'אנר. המוסד השמימי ושני ההמשכים שלו הם יצירה מורכבת ומתוחכמת הבונה עתיד קוהרנטי, מרתק ואנושי כל כך במיטב מסורת הכתיבה ההומניסטית של אסימוב. מומלץ לחובבי הז'אנר וגם למי שמעוניין בטעימה ראשונה של מדע בדיוני. מתאים בהחלט גם לנשים. (בנות, לא לפחד).

נהדר נהדר נהדר נהדר !
כמה כיף לקרוא שוב אסימוב. הצורה הנהדרת שבה העלילה שלו זורמת. ההתמקדות בקונפליקט האנושי. אסימוב כותב בצורה חלקה, שלא מתפזרת סביב - תמיד ממוקד בעלילה שרצה ורצה - וממשיכה להפתיע אותך.
תחילת כל סיפור סוחף אותך עוד ועוד. במקרה הזה מדובר באוסף של 5 סיפורים קצרים ועקביים שמתארים את הקמתו של המוסד הגלקטי. קלאסיקה אמיתית. הסדרה היא היחידה שזכתה בפרס הוגו לכל הסדרה.

יש להזכיר את התקופה שבה נכתב הספר - תחילת שנות ה 50'. גילוי הכוח האטומי. המירוץ לחלל עדיין בחיתוליו. אסימוב המוכשר דמיין במוחו תקופה שבה האנושות התפרשה בכל הגלקסיה, ו"על הדרך" הביא לתודעת העולם מונחים כמו "אנציקלופדיה גלקטיקה" והפסיכוהיסטוריה.
חובה לכל חובב מדע בדיוני קלאסי.

בידור מעולה! מומלץ!
מזכיר לכולם את גדולתו של המד"ב.
מומלץ גם לא לחובבי הז'אנר.