הוא נקרא בפשטות מכאיבה "הזדמנות אחרונה לראות", וזה בדיוק מה שהוא: מבט אחרון ביצורים על סף הכחדה. חיות שבעוד חמישים שנה, ייתכן ויהיה אפשר לראות אותן רק באנציקלופדיות.

אני לא חושבת עליהם לעתים קרובות, על דרקוני הקומודו, למורי האיי-איי, הקקפו, דולפיני הבאיג'י או היונים הוורודות ממאוריציוס. כמין, אנחנו לא נוטים להרים מבט משרוכי הנעליים שלנו עצמנו בלי סיבה, ונדמה שתמיד יש משהו אקוטי יותר להתעסק בו. ומה גם באזור נפיץ כשלנו.

אבל הם שם: באזורי מחיה הולכים ומצטמצמים, נאבקים בסביבה משתנה, נלחמים על שטח ועל מזון ומנסים נואשות להתמודד עם הזיהומים, הרעש, הטורפים והסכנות שאנחנו בכבודנו ובעצמנו הבאנו אל סף דלתם.
ועכשיו, עם המוּדעוּת הגוברת, עם ההבנה שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אנחנו מתחילים לנסות לתקן. מטורפים לדבר מגרדים תקציבים משום מקום, מטפחים שמורות טבע, מרבים מינים בשבי, עושים מעל ומעבר כדי לשַמֵר את העולם כפי שקיבלנו אותו, ולהעביר אותו הלאה בלי נזק נוסף.


המסע של "הזדמנות אחרונה לראות" בעקבות מינים בסכנה הוא מסע עצוב ומתסכל במידה רבה. חוסר הזהירות - חוסר האכפתיות - שבו פילסנו את דרכנו על הפלנטה שלנו יכול להוציא מן הדעת. אבל זווית הראיה הייחודית של דגלס אדאמס הופכת אותו להרבה יותר מזה. כתמיד, אדאמס הוא צופה נבון, משועשע וסבלני במשוגות האנושות והקיום בכלל. "הזדמנות אחרונה לראות" הוא בו זמנית נוגע עד דמעות, מעורר מחשבה ועניין ומלא הומור וצחוק. באכפתיות העמוקה שלו הוא מביא את היצורים האלה אל סלון ביתך. ופתאום אתה תופס שזאת הבעיה שלך, שלנו. ושהיא אקוטית, בדרכה, כי מחר יהיה מאוחר מדי. פתאום אכפת גם לך.


מצבם של דרקוני הקומודו נותר כשהיה בזמן כתיבת הספר.
האיי-איי עדיין מצוי בסכנת הכחדה.
אוכלוסיית הקקפו גדלה משמעותית, והיא נקלטת היטב בסביבות המחיה החלופיות שלה.
דולפיני הבאיג'י נכחדו לחלוטין בעקבות בניית הסכר האידיוטי על נהר היאנגצה, נושא שאדאמס לא היה מסוגל להפסיק לזעום לגביו.
היונים המאוריות הוורודות משגשגות, וכ360 פרטים חיים בר.
ודגלס אדאמס עצמו נפטר. בן ארבעים ותשע בלבד. יחיד במינו.
אולי אני אנתרופוצנטרית חסרת תקנה, אבל הפלנטה שלנו נראית לי ריקה בלעדיו.

#
ה-BBC מצליח איכשהו להפוך גם דברים איזוטריים לרלוונטיים עבור קבוצות גדולות של בני אדם, קרובים כרחוקים. כך קרה שבאופן מקרי (כנראה) צוּות אדמס כטרמפיסט "שלא מבין כלום" לזיאולוג, מארק קרווארדיין, בין השנים 1985-1989, כדי ליצור תסכיתי-רדיו (שהצליחו כנראה מעל ומעבר) ואת הספר הזה, שכולו עונג.

הגילוי הנאות במקרה הזה צריך להיות שלא באמת איכפת לי ממינים העומדים לפני כלייה. אני יודעת יופי לצקצק בשפתיים כשמספרים לי על הרס בתי הגידול באמזונס או באפריקה, על מינים של פרוקי-רגליים או דו-חיים שנעלמים לנצח מהנוף ביקום. אני מודה שגורלם של היונקים, משפחתי המורחבת, מעניין אותי יותר מגורלן של ציפורים, עם או בלי כושר תעופה. אני די בטוחה שמינים מגוונים של בעלי חיים לא נוצרו על מנת להיות מושא להתבוננות של אנשים, אם כבר לדבר על שמו של הספר הזה. אני עוד יותר בטוחה שבעלי חיים לא נוצרו כדי לחיות בגני-חיות או בבתי-גידול שמנסים להחזירם למעגל החיים גם (כולל) בהפרייה מלאכותית או בשיבוט.

אדמס מתלווה פה למשלחת הכוללת אותו ואת קרווארדיין יחד עם טכנאים ועוזרים. הם מגיעים לחלקים שונים של העולם כדי לפגוש בבעלי חיים העומדים לפני כלייה. לרוב תרומת בני האדם לכליית החיות האלה היא קריטית, אם כי מינים התכלו על כדור הארץ גם לפני פרוץ ההומו ספיינס, ועדיין מתכלים גם בלי קשר – אם כי בקצב מואץ. למעשה כשקראתי בספר הזה על הקקפו או אפילו על דרקון הקומודו האימתני, יותר משהופתעתי מהעובדה שהם עומדים בפני כלייה – הופתעתי מהעובדה שהם הצליחו להתקיים כמין עד לזמן הזה.

לא מזמן קראתי איזה מכתב למערכת שנכתב כתגובה למאמר על ההיתר והעידוד שנתנה רשות הטבע והגנים (זו המתיימרת להגן על החי בישראל) לירות בעורבים ולהשחית את קיניהם – לרמוס ביצים ולהשליך ארצה גוזלים. הכותב משתלח בזעם בעורבים – הם רעים! הם רוצחים גוזלים של ציפורים תמימות! הם אוכלים ביצים שטרם בקעו של ציפורים אחרות! והוא מספר שהזעיק את אנשי הרשות הנ"ל "לחסל" (קרי – לרצוח) זוג עורבים שקינן בעץ ליד ביתו ואחראי לכל העוולות האלה.
יש פה – בקליפת אגוז – הסיפור המלא של אדוני הבריאה בעיני עצמם. בני אדם מרשים לעצמם לכפות את המוסר שלהם על בעלי חיים ובכך הם "מדללים" (דהיינו משמידים) מינים שלא מתנהגים יפה. מצד שני הם יוצרים "סביבה סטרילית" עבור מינים שהיו ניכחדים אם בני האדם לא היו מתערבים בתנאי חייהם. למען המטרה הזאת צריך, כמובן, להשמיד בעלי חיים שכל חטאם שהצליחו להתמודד טוב יותר עם התנאים הקשים שאותם בני אדם יצרו ביקום המשותף, לכאורה.

בטח הבנתם כבר שהספר הזה עוסק בבני-אדם – מין שעדיין לא עומד בפני כלייה, אם כי פועל במרץ רב להגיע לזה. אדמס מתאר – בהמון הומור שמצחיק אותי – את ההתמודדות עם אנשי הרשות בזאיר, את הניסיון להגיע לאיזה מכנה משותף עם הסינים ואיך המזון שהם מגישים לאנשי המשלחת הוא לפעמים בלתי אפשרי לחיכו של איש המערב (ועוד בריטי, עם החיך המורגל למרמייט וריבס...) את ההתייחסות הדואלית של אנשי ניו-זילנד לזרים ולבעלי-חיים אחרים. התענגתי על הספר, אותו מצאתי (כחדש!) על הספסל והוא יישאר אתי כמובן.
מה חבל שחלק מההומו-ספיינס ששרדו הם דווקא אלה, שלו לבעלי החיים היה עיתון לכתוב בו מכתבים למערכת הם היו מצביעים עליהם כעל הרעים ומזמינים איזו רשות שתדלל אותם...

דאגלס אדמס שכתב את ספרי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מצטרף לזואולוג מארק קרווארדיין ולצוות BBC, ויחד הם יוצאים למסעות מסביב לעולם בחיפוש אחר 6 חיות הנמצאות בסכנת הכחדה.
אני בדרך כלל לא נמשכת לספרי טיולים או מסעות, אך כאן הכתיבה של אדמס תרמה רבות לספר. בכתיבה זורמת דאגלס מתאר את המפגש עם החיות הנדירות, כמו כן את דרך ההגעה אליהן והבירוקרטיה המייגעת שכרוכה בדבר. זאת תוך שזירת הרהורים פילוסופיים וחוש הומור מצוין. התוצאה היא חווית קריאה מלמדת ומהנה שמתאימה גם למי שאינו בעל מידע זואולוגי קודם.
אהבתי את הדיון על התערבות האדם בהצלחת המינים הנכדים, דבר שחזר בווריאציות שונות בכל פרק. מצד אחד עצם ההגעה, ובייחוד התיירות של בני האדם לסביבת החיים של החיות המוגנות, משבשת את חייהם ופוגעת בהן. אך מצד שני ללא התערבות אדם וללא תיירות מסוימת ופרסום, לא יהיה כסף להשקיע על מנת לאפשר לחיות אלה סביבה מוגנת.
במהלך הקריאה הרגשתי שחסר לי מידע על הגעה למקום מסוים וחזרה ממנו, והייתי שמחה ליותר פירוט.
דירוג 4.5\5 (עיגלתי ל-5)

"האנושות זה זן מפגר. לרוע המזל, זה הזן החכם בעולם הזה'' שובאל סופר, 2018


ספויילר קטן - יום אחד אתם תמותו. מתישהו אף אחד לא יזכור שהייתם קיימים. יום אחד, מישהו יחשוב עליכם בפעם האחרונה. מתישהו שמות כמו אלייג'ה ביילי, מרשל סבטינסקי, או פיוטר שפירוב, לא יאמרו כלום לאף אחד, הם פשוט יכחדו מהעולם.
בעוד משהו כמו 5 מיליארד שנים, השמש תהפוך לענק אדום, והשכבות החיצונית שלה יעברו את כדור הארץ. הרבה מאוד זמן אחרי הזה, בעתיד הרחוק מאוד, השמש תכבה. בתור ילד קטן, זה ממש הפחיד אותי. כי מה יקרה אם לא נמצא פתרון עד אז? כולנו נמות! זה נורא מפחיד. הסיבה היחידה שלא פחדתי מהאנטרופיה הכללית של היקום שעולה תמיד, היא שלמדתי את זה כשהייתי גדול מספיק.
אתם יודעים מה יקרה לפני שהשמש תהפוך לענק אדום? מלא דברים. מלא, מלא, מלא דברים. כל כך הרבה דברים שאנחנו אפילו לא מסוגלים לחשוב עליהם. אחד הדברים היותר קרובים הוא באג 2038, אבל בוא ננסה לחשוב לרגע מה יקרה לפני באג 2038. אני מעריך שהקאקפו יתפרסם כמו הדודו. לא הרבה זמן אחר כך, יגלו שכבר אין גורילות הרים. מתישהו יגלו קהילה קטנה של דולפין הנהרות הסיני, יאכלו אותם, ואז יכנסו לדיכאון כי אין עוד דולפינים שאפשר לאכול.
כרגע לא ממש איכפת לי מזה, יותר מעניין אותי שני המבחנים שיש לי שבוע הבא. למה?
אני מניח שאולי זה כי אם אני אלמד אליהם אני אצליח יותר בחיים ואז אוכל לתרום לחיות הבר.
אולי זה בגלל שזה קצת יותר דחוף לי, בכל זאת עד שבוע הבא לא יכחדו עוד חיות.
יכול להיות שזה מכיוון שאני לא יכול לדאוג לחיות, אבל למבחנים כן.
וכנראה הסיבה האמיתית היא, שאני פשוט חולירע חסר תקנה שמצטדק ללא הפסקה.

************************************

מי לא שמע על המדריך? אין הרבה כאלה. ביקורות על המדריך יש כחול אשר על שפת הים. מי קרא את הזדמנות אחרונה לראות? פחות. הרבה פחות. וחבל, כי מלבד העובדה שזה ספר מעולה, גדוש בתובנות מצחיקות וחכמות על החיים, היקום וכל השאר, זה גם הספר הטוב ביותר של דגלס אדמס. זה ספר חכם, מצחיק, משעשע, אבל גם עצוב. זה לא 1984, או זרמי חלל, הספר לא מכיל אוסף רעיונות אידאולוגיים עם קצת תוספות, ואף על כך, ואולי משום כך, כשסיימתי את הספר פשוט לא יכולתי לעשות כלום. חשבתי על חיות הבר שבסכנת הכחדה, על מה שאני לא אספיק לראות, על מה שגם אם אני אספיק, הנכדים שלי כבר יכירו מסרטים בשיעורי טבע על חיות היסטוריות שנכחדו. נזכרתי בילד הקטן שהייתי, הילד שבכיתה ג' העביר שיעור בכיתה על נמר השלג שנמצא בסכנה והציע שביחד ניצור עולם טוב יותר.
באותו הזמן לא הבנתי למה לאנשים לא אכפת מכל החיות האלה, היום אני כבר מבין.

************************************

הציטוט שהבאתי בהתחלה אמור להיות מצחיק, אבל הוא פשוט עצוב כי הוא נכון. בתור המין החכם ביותר על הכדור הזה, אנחנו ממש עסוקים בלהוכיח אחרת. כמו שאמר אנטוני הורוביץ בספר כפר האשמדים, המפלצות מעולם לא הרעילו בארות, כרתו יערות, רצחו עמים וגזעים, והטילו פצצות אטום. למה אנחנו טובים מהם?
נשאר רק לקוות, שהיצור שעוד כמה מיליוני שנים ישב מול מחשב ויכתוב ביקורת לאתר אינטרנטי, יהיה רגיש יותר לחיות ולא יתן להם להעלם בכזאת קלות.

איזה מזל שיום אחד הלכתי לי בתחנת רכבת ונתקלתי שם בדוכן ספרים פגומים קלות ומוזלים הרבה
איזה מזל שהיה שם את "הזדמנות אחרונה לראות"
איזו נסיעה מענגת זו היתה
הספר הזה הצליח לגעת בנקודות הכי רגישות שלי, חיות בסכנת הכחדה וכתיבה מופתית, למרות שהיא מצחיקה עד דמעות לא פעם.
היכולת של אדאמס לתאר את מסעותיו בכדור הארץ
ולגרום להם להיראות מרתקים ואקזוטיים לא פחות מהמסע למסעדה שבסוף היקום מצריכה כישרון אמיתי ונדיר..

קשה לשים את האצבע בדיוק על מה ששובר את הלב בלקרא את הספר.
האם זה הכאב האנוכי במיוחד שאופף אותך שאתה נתקל באדם שחכם, מצחיק ומיוחד ממך בכמות שגורמת ללב לעלות על גדותיו מקנאה?
האם זה ההפסד העצום לספרות, למחשוב, ולהומור באופן כללי שספגנו באובדנו?
והמימד הנוסף והקשה מנשא שמטען הספר מנחית. כי מעבר לאישיות העצומה הנשפכת מכל עמוד, ישנו סיפור כאן, כבד וכואב, סיפור על אובדן החי ומהות הגיוון והעושר שקיי (או שהיה קיים) בעולמנו.

כל-כך הרבה פעמים במהלך קריאת הספר הזה רציתי להתעכב רק עוד רגע על איזה תובנה גאונית של אדמס, אך המשכתי לקרוא בשצף כדי להגיע לתובנה המעולה הבאה. עמיתה לעבודה המליצה לי על הספר הזה כבר לפני שנים. התחלתי לקרוא אותו אבל עם תוספת הילדים למשפחה, הספר נזנח. הפסקת מנוחה מהקריירה זימנה את הספר שוב לידי. כעת, חיוך עולה על שפתי רק מהסתכלות על כריכתו.
נסחפתי בתשבחות, אז אתן קצת רקע לקורא שעוד לא גילה את קסמו של הספר. העיתונאי הבריטי דגלס אדמס נשלח למשימות תיעוד בעלי-חיים ברחבי העולם, מלווה בזואולוג מארק קרווארדיין. מטרת מסעם לכל אתר (ביניהם ניו-זילנד, קונגו וסין) היא לתעד בעל-חיים מיוחד העומד בפני הכחדה. אך אדמס איננו מרוכז לחלוטין במשימה, או שמא מרוכז מדיי במשימה, וחושיו המחודדים קולטים הרבה מעבר לזן של בעל-חיים העומד להכחד - את המכלול השלם של הארץ הזרה ואת החוויה על כל רבדיה. אדמס מתאר בצורה קולחת ומצחיקה שלל פכים מביקורו, פרטים שאולי לא היינו שמים לב אליהם ולא היינו מעלים על הכתב לו היינו במשימת תיעוד עיתונאית, כגון: סוג המוסיקה המושמעת במלון, שיחות חולין בחנויות קטנות ועם נהגים ומלווים, תאור האוכל המקומי, מנהגי המקומיים, התחבורה ועוד. על כל אלה, אדמס מוסיף ניתוחים והשערות משעשעות משלו, ועל אף שיש בספר פן אקולוגי חשוב ומעניין, מבחינתי העיקר הוא דווקא ההתעכבות על פרטים שנראים כבלתי חשובים.
הפרק המוצלח ביותר בספר גובל בגאונות בעיני, והוא הפרק על סין. הפרק נקרא "אימה עיוורת" ומתמקד בדולפין הנהרות הסיני בנהר היאנגצה. הפרק נפתח בדיון על הנחות היסוד שעליהן אנחנו מבססים את התנהלותנו, ומציין כי בסין רצוי לאדם לא להתבסס על הנחות יסוד כלל, כי אז רק יתבלבל עוד יותר. הפרק ממשיך בהקבלות שנונות, לדוגמה, במלון מושמעת מוסיקה של קליידרמן אך בביצוע סיני, ודגלס כותב כי הביצוע נשמע לאזניו כפי שבטח היה נשמע ג'ורג' הריסון מנגן בסיטאר להודים שמעו אותו לראשונה. הקבלה מבריקה אחרת היא השוואת ההתמצאות במרחב של רוכבי האופניים בסין (באמצעות גלי הקול שמפיק צופר האופניים) לבין קריאת המרחב של הדולפין העיוור בנהר היאנגצה המזוהם פיזית ושמיעתית.
לפני נסיעה לחו"ל, או סתם בהתנהלות היומיומית, כדאי להכנס לראש הקצת-משוגע של אדמס, לשים לב לפרטים ולהתייחס לכל תופעה בתערובת של סקרנות, הומור ואינטלקט. רק כך נוכל להבין את ההגיון שגרם לאדמס לרכוש את כל מלאי האפטרשייב מעגלת הדיוטי-פרי בדרכו למשימה בסין.

אחרי האכזבה שהיתה לי מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" , החלטתי לפרגן בעוד ניסיון לסופר , אין לי יותר מדי מילים לתאר את הספר , פשוט המלצה שלי לקרוא ולהתענג .

"פיורדלנד , ניו זילנד : נוף שמעורר רצון לפרוץ במחיאות כפיים ספונטניות" ועם תיאור כזה , אני אומר , מי לא רוצה לטוס עכשיו לניו זילנד ?!

מצחיק . לוקחים טמבל שאין לו שמץ של מושג על הטבע לצד חוקר טבע שיש לו מושג כלשהו על הטבע ויוצרים מזה ספר . מוצלח . מצחיק מאוד .