ביקורת ספרותית על האי ברחוב הציפורים מאת אורי אורלב
ספר מעולה

---

אני שמחה שקראתי את הספר הזה, יחד עם רבים שעשו זאת לפניי. בחרתי להעלות לפה ציטוט מכל פרק, בסך הכל עשרים. בחרתי את המשפטים שהכי בלטו לי מבין השורות, התהליך לקח לי לא מעט זמן, אך העדפתי לעשות זאת מאשר לכתוב ביקורת על הספר. אני חושבת שהמשפטים מדברים בפני עצמם, מאחלת לכם קריאה מהנה.

פרק א:
אבא נאנח. יותר משלוש שנים נמשכה כבר המלחמה וזאת היתה מלחמת-עולם שנייה. אבא שלי זכר גם את הראשונה. ופעם אחת אמר לי, כאילו בצחוק:
"ואתה עוד תזכה לראות את השלישית."
האם התכוון לומר שהוא מקווה שאני אשאר בחיים עד אז, או אולי רק רצה לומר שזו לא תהיה מלחמת העולם האחרונה.

פרק ב:
דבר אחד מדבריה נחרט בזכרוני. זהו משל העץ. היא אמרה:
"לא חשוב מי אתה נולד, סיני או כושי או אינדיאני. אבל כשאתה כבר נולד אתה לא יכול להתכחש לשורשים שלך.
כשכורתים שורשים של עץ הוא מת. אנשים לא מתים כשהם מתכחשים לתרבות שלהם. אבל הם לא יכולים להגשים את עצמם," אמרה אמא, "ואז הם גדלים אנשים עצובים ומעוותים וכך מגדלים את ילדיהם."

פרק ג:
אבא בא בריצה למחסן.
"סלקציה," אמר.
ידעתי את פירוש המילה הזאת. אוספים את כל האנשים במקום אחד. בחצר סגורה, למשל. ואז כולם יוצאים אחד אחד דרך השער. שם עומדים הגרמנים ובעל בית-החרושת הגרמני ושותפו הפולני. גם שוטרים. הם בוחרים מי יישאר ומי יישלח. לילדים ולזקנים לא היה, כמובן, שום סיכוי. גם לאנשים צעירים שהלכו עם ילדיהם.

פרק ד:
"אם תתייחס לאנשים באמון ובמאור-פנים הם יעזרו לך," שיעור של אמא.
אבל אבא אמר: "כבדהו וחשדהו," וזה היה מבלבל.
"תלוי במצב," אמרה אמא, "אם אתה אדם חכם תוכל לדעת מתי לנהוג כך ומתי אחרת. אבל אני מתכוונת לא בדיוק איך עליך להתנהג תמיד. אני מתכוונת מה שחשוב לצבור בלב. בלב כדאי לצבור מאור-פנים ואהבה. אלא שלא תמיד צריך להשתמש בו. בוודאי לא כשלפניך רוצח עם גולגולת של מת על מדיו."
אבא שתק רגע ואחר-כך אמר:
"כן, אלכס, זה נכון."

פרק ה:
להודות על האמת, לא ידעתי ממה אני פוחד יותר. מגרמנים או מרוחות. ברור היה לי שהגרמנים לא היו מטריחים את עצמם להסתתר בין הגרוטאות, בלכלוך, כדי לתפוס מישהו בלילה. הם היו באים באמצע היום, אחרי ארוחת-בוקר דשינה – כך היה ברוך אומר. הם היו באים עם עוזרים רבים, השוטרים למיניהם ואלה היו עושים למענם את המלאכה. באמת, אני חושב שפחדתי יותר משדים מאשר מגרמנים אמיתיים, למרות שזה היה צריך להיות ההפך.

פרק ו:
נכנסתי לתוך דירה עזובה וחריבה למחצה. עברתי לחדר-המדרגות. עמדתי רגע. היה שקט. ניסיתי לפתוח את הדלת ממול. היא נפתחה. זה נראה כאילו האנשים יצאו רק לרגע וישובו מיד. הכל היה במקום. קצת לא מסודר, משהו זרוק פה-ושם. והרבה אבק.

פרק ז:
הם חזרו אל השקים ואני חזרתי והלכתי בעקבותיהם כמו קודם, ורק שמרתי היטב את תנועותיהם.
"אבא," אמרה הילדה, "תן לו קצת אוכל."
"בילמי את פיך, מרתה," אמר לה, אך נעצר והוריד את השק.

פרק ח:
בצהריים הם הגיעו אלי. ראיתי אותם כשנכנסו. ואז נסוגותי קצת יותר עמוק פנימה. עכשיו הבנתי היטב למה התכוון ברוך הזקן כשחזר ואמר לי תמיד: מחבוא בלי יציאת-חירום לא שווה כלום.

פרק ט:
ואז נפרדנו. הוא חזר ועלה למעלה, לתוך הבית. אני יצאתי לרחוב ועברתי בריצה אל הצד השני. אחר-כך חזרתי ולקחתי את התרמיל. מוזר שאיש כזה נחמד בא לאסוף חליפות. אולי לפני המלחמה הוא היה מורה.
"מה לא עושם למען הפרנסה." אבל אמא אמרה תמיד: "לא הכסף עושה את האדם."

פרק י:
ואז עלה בדעתי לבדוק את הברז. אם למעלה יש מים מדוע שלא יהיו כאן? מניתי:
"אחת, שתיים ו...שלוש," היו מים. בדיוק כמו ברצפה העליונה, בברז של הציפורים. סחבתי את הבקבוקים המלאים לחינם, והם היו כל-כך כבדים. היה עלי לחשוב. אם יש מים למעלה בוודאי יש גם כאן "למי שאין בראש, יש לו ברגליים." באמת כאבו לי כבר הרגליים מן הטיפוס הלוך וחזור.

פרק יא:
לא התגברתי על יצרי. לקחתי את אחת המגבות, סבון, התפשטתי והתרחצתי במקלחת. לא יאומן, אבל המים היו חמים. עמדתי שם עד שהמים החמים התקררו. היה להם דוד-פח ותחתיו מבער עם טפטפת-נפט. בדיוק כמו שהיה בבית אצלנו. אם לא יהרסו את המקום, אוכל עוד להתרחץ פעם או פעמיים. לא יותר מדי. הרי אסור להתגרות במזל.
כל-כך שנאתי להתרחץ בבית. הייתי רב עם אמא על כל רחצה. עכשיו זה היה כל-כך טוב.

פרק יב:
היתה ילדה אחת שאהבתי מאוד. היא גרה ממול, ולפני שהחשיך היתה יושבת ליד החלון, מכרסמת את העיפרון או את ידית-העץ של העט שלה ומכינה שיעורים. כל כך קינאתי בה. כל כך רציתי ללכת ללמוד בבית-ספר. כל בוקר ראיתי את הילדים יוצאים עם תיקים וממהרים לדרכם. קטנים וגדולים.

פרק יג:
שוב ושוב ניסיתי להפסיק את בכיי ולא יכולתי. והרי בסך-הכל הייתי כמו רובינזון קרוזו. גם רובינזון ירה בפראים כשרצו לאכול את ששת השבוי.

פרק יד:
"מה אתה רוצה ילד?"
לא עניתי.
"קרה משהו לאבא או לאמא? או מישהו מהאחים שלך? למה שלחו אותך הנה?"

פרק טו:
ואז דיברנו על אחרי המלחמה. לא רק איך נצא ונלך ברחוב. לא רק איך ניסע רחוק לכפר לטייל ואולי נשוט בסירה. לא רק איך נמצא לעשות סקי בחורף או נגלוש על מגלשיים, אלא על הדברים שאמא הייתה מדברת עליהם. על פלסטינה.
הוא אמר:
"ארץ-ישראל."

פרק טז:
"קוראים לי אלכס," אמרתי.
"שמי סטשיה. קר," אמרה בשיניים נוקשות.
כל-כך רציתי לספר לה על עצמי. ואיך שאני מתבונן בה תמיד מבעד פתח-האוורור. אף פעם לא אוכל לספר לה על כך. עד סוף המלחמה. ואז שאלתי אותה, למרות שבערו פני מרוב בושה:
"רוצה שנהיה חברים?"
"אתה צוחק עליי?"
"לא," אמרתי. "ברצינות."

פרק יז:
האכלתי את שלג זמן רב אותו ערב. היה לי הרבה מה לספר. לפעמים שמחתי ששלג רק עכבר. יכולתי להגיד לו כל מה שעלה בדעתי.

פרק יח:
באתי לגן, כמו אז, אחרי-הצהריים. שמעתי מרחוק את המוסיקה מאגם ההחלקה. כבר פתחו את הצריף ותקעו בחור את חצוצרת הפליז של הגרמופון. פעם חשבתי שהיא עשויה מזהב. אנשים החליקו על-פני הקרח. עוד לפני הגיטו אפשר היה לשכור אצלם מחליקיים. היו עושים לך חור בעקב, אם לא היה לך, דופקים במסמרי-סנדלרים את הפחיות והיית צריך לשלם נוסף על הכניסה גם את מחיר ההתקנה וגם את מחיר ההשכרה, לפי שעות. כל-כך אהבתי את המנגינות שלהם. כשהייתי קטן, הייתי בא לכאן לא רק להחליק אלא גם לראות איך האשה השמנה מסובבת את הידית כדי למתוח את הקפיץ. אחר כך הייתי מביט מוקסם בתקליט המסתובב במהירות ובמחט-הברזל שהיתה מזדקרת מן הראש העגול והמבריק ומוציאה מדסקית עגולה ושחורה את כל המנגינות. ממש פלא.

פרק יט:
"אלכס?" לחש.
"אני כאן," לחשתי בתשובה.
"באתי לקחת אותך אלינו."
"לא, אני לא יכול לבוא," אמרתי ולבי נצבט.
"אתה לא יכול להישאר כאן יותר, עקשן."
לא עניתי.

פרק כ:
כן, בכיתי כשחיבקתי את אבא. חיבקתי אותו בכל הכוח. גם הוא בכה. ולא ידעתי אם אני בוכה בגללי, בגלל שאני כל כך שמח או מפני שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, ואפילו לא הודתי לעצמי שאני כבר לא מאמין שיבוא. או אולי בכיתי פשוט מפני שהוא בכה. בכי מדבק. בדיוק כמו צחוק.

» ביקורות נוספות של חיפושית
» ביקורות נוספות על האי ברחוב הציפורים