תלמד לקרוא סגנונות חדשים של ספרים

העניין שהילדים האלה לא חוו שואה לייט, בכפר סבא יש אישה אחת, שהנהיגה חבורת ילדים שהבריחה אוכל לגטו למרות העובדה שידעה כמו הילדים האחרים שמי שנתפס הורגים אותו.

לך רויטל ק ליעל הר לכל מי שעוסק בדיון הזה זו בדיוק הנקודה שלי- אנשים היו גיבורים בכל הצורות הקטנות לכאורה,לשרוד בכוונה מודעת או לא קשה הרבה יותר מכל דבר אחר.
אבל, מה לעשות רובנו רוצים סוף טוב (ואם אפשר חתונה והליכה יד ביד אל השקיעה) ויש בזה גם סוג של תיקון,סבתא שלי איבדה את הוריה אבל אם הייתי הסופרת של חייה אולי הייתי מצילה אחד מהם.
ועם הטענה שלך בסיפא - אני מסכימה בהחלט.

אני לא בטוחה למי התגובה שלך מיועדת, גלית.
גם סבתא שלי היתה גיבורה.
היא לא הרגה אף אחד, היא גם לא הצילה אף אחד. גם לא את עצמה.
ההגדרה שלה היתה "נידונתי לחיים". היא לא נלחמה כדי לחיות, לפחות לא במודע.
(ואצלנו לא לובשים פסים).
היא מצאה בעצמה כוחות להמשיך הלאה. להקים משפחה.
היא בחרה לעלות לארץ, למרות שזו לא היתה הדרך הקלה (ואכן השלב הראשון שלה הסתיים בקפריסין). היתה לה בת דודה בפראג שהציעה לה לגור איתה, אבל היא בחרה אחרת.

הטענה שלי היא, שזה די בקונצנזוס כיום להגדיר את הסיפורים האלו כגבורה. העידן שבו "גיבור" היה רק הפרטיזן המורד חלף מן העולם.

סבתא שלי הייתה גיבורה היא לא הרגה אף נאצי וגם שום הונגרי,היא שרדה בגיל 14 לבד,היא הצילה את האחיינית שלה בת השנתיים משלוש אקציות,היא נהלה בונקר וחבורת גונבי מזון בני גילה בעוד מבוגרים אחרים לא ידעו מה לעשות ואיך להתמודד,היא שרדה,יתומה ושכולה היא עלתה לארץ עברה דידיטי וקפריסין ומחנה מעבר וקצת מעברה וקיבוץ ומושב.

סבתא שלי פחדה מרעמים,בעיקר בלילה,סבתא שלי לא הסכימה שננעל כפכפי עץ, סבתא לא זרקה אוכל. אף פעם.
סבתא הלכה לעולמה לפני 17 שנה אבל גם הנכדים וגם הנינים לא לובשים צהוב אף פעם.

וזה מה שהנינים שלה יודעים עליה ,אנקדוטות כמו שאמרת יעל,וזה מה שהופך אותה לאמיתית ומוחשית.
המציאות היא שלא מעשי גבורה הירואיים ( אם כי כאלה היו גם היו)הם שמשנים את המצב אלא הפעילות היומיומית ה" קטנה". הרבה יותר קל להתמודד עם " סמלים" אנה פרנק,מרדכי אנילביץ',ראול ולנברג.
אבל עובדה היא שכשהיו קטנות הילדות מתו על הסיפורים הללו ותמיד ביקשו שנחזור עליהם." תספרי לי סיפור אמיתי"

אני לא חושבת שיש "הרבה אנשים שחושבים אחרת" yaelhar.
בהנחה שב"חושבים אחרת" את מתכוונת לומר שהם חושבים שהתמודדות עם התנאים ההם לא היוותה גבורה בפני עצמה.
להפך, לדעתי כיום יש קונצנזוס שזו גבורה.
בהחלט יתכן שיש שחושבים שבלי "אקשן" ו"סופרמן עם אקדח" בני נוער לא יתעניינו מספיק (אני לא חושבת כך אבל אולי יש מי שכן).
אבל לגבי גבורה אני בטוחה שהרוב המוחלט חושב כמוך.
ושוב אזכיר - "האי ברחוב הציפורים" איננו ספר עכשווי ולא נכון להסיק ממנו על הלך הרוח בימינו.

לדעתי סיפורים על אנשים עם שם והתנהגות ייחודית נקלטים וזכורים גם לא הכרנו את האיש.
אני די בטוחה שמה שמספרים להן אינו מדע בדיוני. אתם מספרים אנקדוטות על האשה שהייתה, והן מכלילות את זה בתוכן.

אני לא חושבת שהמטרה ש"לפחות שיידעו על זה" היא מטרה הנמצאת מעל לכל. להיפך. לדעתי יש חשיבות בידיעת האמת: להתמודד עם התנאים ההם היה גבורה עילאית. לא צריך להוסיף עוד סופרמן עם אקדח... אבל אני יודעת שהרבה אנשים חושבים אחרת.

אני די מבינה את הנקודה שלך יעל,
ומתקשה להתווכח אתה,
מצד שני,
לראות את המכלול הזה "שואה" כמשהו קדוש שאסור לשנות בו תו ותג הופך את זה לא נגיש ,לא מוכר,מרתיע,משהו קדוש ונורא הוד ובימנו אנו עם דור רביעי וחמישי אני בטוחה שלא זו הדרך.
האחייניות שלי -בתפזורת גילית נאה - כולן שמעו סיפורי אגדה על "סבתא יפה",סבתא שלי שאף אחת מהן לא הספיקה לפגוש, כל הסיפורים אמת לאמיתה אבל אלו דברים שקרו לאיזו דמות אמורפית ,מעורפלת שלא ממש נוגעת בהן.
בעוד אני עוד זוכרת את העניים שלה כשסיפרה לי דברים מסוימים או את התנועה המדויקת שעשתה אחותה כשסיפרה לי איך הוסתרה טבעת נישואין שירשתי מסבתא רבתא - אלו דברים שאי אפשר להוריש הלאה.
אז הבכורה תקבל את הטבעת בבוא היום עם כל הסיפורים הכרוכים בה אבל אני בטוחה שזה יהיה קשור במוחה הרבה יותר לדודה שנתנה לה מאשר להיסטוריה הכרוכה בה.
ואם סיפור פנטסטי כמו האי ברחוב הציפורים יקבע את הנושא במוחות רכים - דיינו.
בעיקר כאשר כזוכה פרס אנדרסן הוא הופץ בהרבה מדינות נוספות.
ההיסטוריה דרכה שהיא משתכתבת עם חלוף הזמן אז אם יש לנו איזו שליטה על השכתוב -שיהיה כך.

זשל"ב, יש גם ספרות נוער טובה.

שלום חברים, אני לא נוהג להתערב בדיונים על נושאים ספרותיים גרידא , הפעם הזאת ממש הרגשתי שאני חייב להביע את דעתי והיא לא קלה...
אני מסכים במאה אחוזים שאת השואה אין לעוות, אין להמציא סיפורי אגדות ואין לחבר ספרי שואה לייט. השואה היא שואה ואין ליפות את הדברים כי הם היו מכוערים מכל היבט שהוא. זאת גם הסיבה שסרטים שמספרים סיפור שואה שאין בינם לבין מה שקרה במציאות מעוררים בי גועל! אחד הסרטים שהצטיינו בעיוות השואה היה הסרט האיטלקי לה ויטה א- בלה. של בניני.
אני תמיד הייתי ראליסט ועל פי נקודת הראיה שלי יש להראות את השואה על כל כיעורה, בהמיותה, וירידת בני האדם לתהומות אין סופיים. זאת גם הסיבה שיש ספרים שאינני מסוגל נפשית לקרוא. אבל אני מודע לאי היכולת הזאת.
בקשר לשואה וספרות שואה לילדים. זאת שאלה קשה וכאובה ולדעתי אם לא ניתן לספר לילדים את האמת אפשר להציג את הסיפורים מבלי להיכנס לפרטים, מכאן ועד להמציא סיפורי בדים המרחק גדול ולדעתי אסור להגיע אליו.
תודה לכולם,
טוביה

כשאמרת שהספר הוא "ספר שואה לנוער", חשבתי שאתה עומד לקטול אותו...

כבר היינו בדיון הזה..
וכבר אמרתי לך שעד כמה שאני מכירה את ההיסטוריה של היחס לשואה במדינת ישראל המצב הפוך:
בעבר היתה התמקדות ב"גבורה" הפיזית, המלחמה, המרד, ועל כן נקבע שמו של יום הזכרון לשואה כ"יום השואה והגבורה" - כבר ב-1959, לא בשנים האחרונות.
הניצולים שלא היו פרטיזנים או מורדים התקבלו בזלזול ובשאלות "למה לא התנגדתם, למה הלכתם כצאן לטבח", שאלות שמאז שאני זוכרת את עצמי, והייתי בלא מעט מפגשים עם ניצולי שואה - איש לא העלה על דעתו לשאול.
היחס הזה הלך והשתנה ברבות השנים והיום יש הרבה הרבה יותר מקום לגבורה היומיומית של הישרדות, וגם לסיפורים נטולי גבורה.
בואי לא נשכח שגם "האי ברחוב הציפורים" הוא לא בדיוק ספר מהעשור האחרון...
אז למה את קוראת "ערכים שלנו היום"? מתי זה בדיוק "היום"?

העובדה היא, שיש גם ספרות אחרת.
הבאתי שתי דוגמאות, כמובן שיש עוד.
אי אפשר להתייחס לכל התקופה מאז השואה ועד ימינו כאל מקשה אחת.
ברור שמיד לאחר השואה, בתקופת קום המדינה, תקופת הפלמ"ח והאתוס של "היהודי החדש" והאנטי ל"גלותיות" היחס היה שונה מאשר היום, שבעים שנה מאוחר יותר.

רויטל אין בכלל ספק שהיו.
ואין לי ספק שגם אלה שאנחנו לא מתייחסים אליהם כאל גבורה היו (גם) גבורה. הנקודה שלי היא ההמצאה. כמו בסיפור שלפנינו. אני חושבת שאנחנו מתאמצים למצוא "גבורה" ונכשלים מלראות את הגבורה האמיתית, זו בלי האקדח(!) שהורג את הקצין הנאצי(!)

יכול להיות שאנחנו מוכרחים לשנות בדיעבד את המציאות שהיתה כדי לטעון אותה בערכים שלנו היום. אבל התופעה הזו מקוממת אותי.

yaelhar,
ככל שזה לא מייצג, התרחשו בשואה *גם* סיפורי גבורה והצלה.
אין רע בלספר גם עליהם, כל עוד העיקר איננו נשכח.
השאלה המרכזית בעיני היא לא אם היה או לא היה אלא אם היה יכול להיות או לא היה יכול להיות (הנער בפיג'מת הפסים... שוב...)

ספר הנוער על השואה הזכור לי ביותר (ואף אחד כאן מן הסתם לא שמע עליו) היה "סופה באביב". לא היו בו לא הצלה, לא גבורה ולא תפארת. הגיבור הראשי אמנם ניצל, אך נותר לבדו בעולם ואני מררתי בבכי בסוף הספר, כי הבנתי לראשונה את הפער בין "ניצל" לבין "הפי אנד".
יש גם את "החלום והיום" העדין והעצוב.
אפשר לכתוב לנוער גם בלי פנטזיה.

ולא חייבים לכתוב על "התפשטות מכל שאיפה למעט הישרדות" כי לא תמיד זה היה כך.
ממליצה בהקשר זה על "יסופר לדור" של יונה עמנואל שמדגים זאת היטב.

דנה, זה לא שאני ממש מתאמץ לקרוא במיוחד ספרי שואה. כך יצא. הרי אני דור שני ואני ממש לא נרתע מהנושא.

מחשבות אני רואה שאתה קורא הרבה ספרי שואה...
יש לי רשימת ספרים ארוכה ומצויינת של ספרי שואה.
חבל שזה לא היה יכול להיות מקוטלג כמדע בדיוני של משהו שלא קרה הא...

קראתי את הספר לפני שנים רבות רבות ואני זוכרת שזה הספר הראשון שממש מצאתי את עצמי בוכה בסופו עם דמעות. אורי אורלב יודע לתאר בצורה כל כך מדוייקת את השואה מנקודת מבטו של ילד שחייב להתבגר. חייבת לציין שבזכותו אני חושבת שעכברים הם לא חיה נוראית... :)

רגע, ספרות מגויסת היא גרועה? אבל רוב הספרים שנכתבו בשנים של קום המדינה ולפניה הם ספרות מגויסת.

ספרות מגוייסת זו כמעט תמיד ספרות גרועה אבל את יכולה לתת דוגמא?( לשקרים)
כי המדיה הזו עקרונית היא מבוססת בדיה,גם זו המתארת מקרים אמיתיים.

אני שוללת ספרות מגוייסת מכל סוג.
אם יש משהו שאתם לא רוצים לספר לילדים אל תכתבו / אל תקראו. אבל אל תכתבו שקרים שיעלו ביוקר.

יעל, בעניין השואה - זה נושא מאד טעון.
אם נקח לרגע נושא אחר,נניח הריון ( מהויכוח על אן מהחווה הירוקה) האם יגרם נזק נוראי ובלתי הפיך לנפשו של הילד הקורא אם נספר לו במילים פשוטות בלי להסתיר ובלי להרחיב אלא אם זה מתבקש מהעלילה שיש נשים שהן בהריון? שמא עדיף לספר לו על חסידות, כרובים ושאר ירקות?
אני גורסת שלא,גם אם זה ילד מהמגזר.

גלית - קראתי אותו ממש מזמן.
הבעיה עם "קורט פנטזיה" היא שהיא מלמדת את הקורא שהדברים קרו אחרת משקרו באמת. המציאות היתה דרמטית דיה. למה להוסיף לה קישוטים שלא היו, ולטשטש את ההבדל בין אמת לשקר? הרי אנו נלחמים בשצף קצף נגד מכחישי השואה המספרים, לדעתנו, שקרים. אז למה ככה???

סקאוט - נכון. וגרוע מאד.
אם לא רוצים להסב לילד נזק נפשי, לא צריך לכתוב ספרות ילדים על הנושא הזה. לדעתי מזיק לילדים לא פחות ללמוד ששיקרו להם, או גרוע יותר - שלימדו אותם להאמין בשקר.

יעל הר
ברמה העקרונית מסכימה אבל עם הסתייגות .
קראת את רוץ,ילד רוץ של אורי אורלב?
ספר מפעים,מדהים ,מסופר היטב וכל כולו אמת .
אלמלא הייתי יודעת בוודאות כי האיש (יורם פרידמן) קיים, הייתי חושבת שהוא כמו כל ספריו האחרים של אורלב "עם קורטוב פנטזיה".
לפעמים המציאות עולה על כל דימיון.

יעל- את צודקת. זה על מנת לעדן ולרכך את האירועים הקשים. שלא יסבו לילד נזק נפשי קשה.

ביקורת טובה.
והנה הוספת עוד הגדרה לספר נוער - חייב שיהיה בו לפחות קורט של פנטסיה. כתיבה על השואה כמו שהיתה - יומיום שהורס את האדם, ייאוש, אכזריות והתפשטות מכל שאיפה למעט הישרדות - זה לא יספיק לנוער (ואולי לכולנו) חייבת להיות גבורה, הצלה ותפארת.

ולחשוב איך ילדים דאז תמרנו כדי לשרוד. כואב הלב.
יפה כתבת.

קראתי אותו ממש ממש מזמן כשהייתי צעירה, ואכן זה ספר נוער מוצלח בנושא.

תודה, סקאוט. רק עכשיו סיימתי אותו.

מחשבות, לא קראת את הספר? משום מה חשבתי שכבר כתבת עליו סקירה כאן באתר...או שהתבלבלתי? בכל אופן, כתבת יפה מאוד. כהרגלך.