מחזה מעניין ומשעשע על 2 גברים, כנראה הומלסים עם כובעים שמחכים לאדם בשם 'גודו' שפשוט לא מגיע יום אחרי יום שהם מחכים לו, השם Godot נשמע דומה באנגלית לGod אבל בקט טען בתוקף שאם זה היה בנוגע לאלוהים, הוא היה כותב God ולא גודו. בתחילת המחזה 2 הגברים מדברים על אלוהים ואחד מהם אומר שיש סתירות בארבע הבשורות בנוגע לאיך ישוע הנוצרי קם לתחייה, למה שלא יתלו את עצמם על העץ הסמוך וכדומה אם כל הבשורות זה בולשיט. אז זה עושה את הרושם שזה קשור לרעיון אובדן האמונה בעולם הנוצרי. בקיצור בזמן שהם מחכים לגודות הזה, הם נתקלים באיזה מישהו לא נעים ובעבד שלו, והמחזה מתחיל להיות מוזר יותר ויותר ובקט מנסה להעביר את הרעיונות הפילוסופיים שלו בנוגע לאפסיות החיים וכולי ומאבד אותי שם.

אי אפשר להגיד שהבנתי יותר מידי, כי לבקט יש מחזות יותר קלילים כמו 'אחח הימים הטובים' וכולי.
סה״כ מחזה טוב וקליל שלא לקחתי ממנו יותר מידי או התלהבתי יותר מידי. ארתור מילר או מולייר זה לא.

הקריאה במחזה הזה מתישה וזוהי ללא ספק כוונת המחבר.
הסיפור הוא לכאורה על שני נוודים שממתינים לדמות שתציל אותם מעצמם.
אבל למעשה זהו סיפורו של העולם לאחר מלחמת העולם השנייה.
עולם שבו משמעות הדברים איננה ברורה לפתע.
ועל כן בסיפור הזה כל הדמויות פרט לאחת אינן זוכרות כלל מה קרה ביום הקודם.
שהרי זה לא משנה.
המין האנושי מתגלה כאן, לצערי, במלוא כיעורו.
פרט לאדם אחד, כל השאר מתעניינים אך ורק בעצמם.
ועם זאת, אפילו אדם זה נכון לוותר על חייו ברגע ולא עושה זאת אך ורק כי החבל לתליה אינו חזק מספיק.

ממשיך ברשימת יצירות הספרות האהובות עליי אל המחזה הזה. המחזה הזה, הוא ה-הגדרה של המאה ה-20. אבל עזבו בואו רגע נלך. לפני שנה, י"א. משעמם טילים. הלכתי לבית ספר ובסוף מסתבר שחצי יום בוטל. הולך אל הספרייה, מוצא פתאום עותק של "מחכים לגודו" הכל כך נודע. על בקט שמעתי. מהביקורת הקודמת, ידוע שאני מעריץ של ג'ויס וידעתי על בקט כתלמידו בצעיר בימיו המוקדמים. אבל כן, פחדתי לגעת בדברים של בקט בשל הפסימיות העזה שמתארים שניכרת ביצירות שלו. אוקיי, אני ניגש. גבירותיי ורבותיי, מה לא הייתי נותן כדי לחוות את הדבר הנפלא הזה שוב בפעם הראשונה? כמה עמוק, כמה מצחיק, כמה רגעים שאתה לא מבין מה לעשות עם עצמך. הרבה לפני קאמי, נחשפתי בפעם הראשונה לתורת האבסורדיזם שהאחרון ובקט הציגו ביצירותיהם. העניין שלחיים אין משמעות ויש לקבל את זה, מקבל נופך עמוק שעד היום נראה שנוכח בחיינו גם 60+ שנה מאז שהמחזה נכתב והוצג לראשונה בצרפת. שתי דמויות, מחכות לאותו גודו שלעולם לא מגיע. במהלך ההמתנה, הם משוחחים על דברים שטותיים, עד שנראה שאין נושא למלא עד כדי מחשבה על התאבדות בצורה המצחיקה ביותר. בקט, משלב בין האבסורד למצב הומור שחור שגורם לך לצחוק ולא להבין איך הגיעו למצב הזה. אבל הרבה פעמים בחיים, אנחנו מגיעים למצבים כאלה. כולנו מחכים למשהו שבחיים לא יגיע ועדיין, אנחנו תולים בו את התקוות שלנו בכך שאנחנו ממשיכים. העובדה שהחיים חסרי משמעות לא אמורה להיות מצערת, צריך לקבל את זה. ולהמשיך בחיים בכיף. כי מה זה משנה אם יש להם משמעות? בכל מקרה אנחנו נחכה ליד אותו עץ שגיבורי המחזה אסטרגון וולדימיר מחכים לידו. אחרי אלפי שנים של חיפוש אחרי משמעות כשפילוסופים רבים מציגים את הגותם, מגיע המחזאי האירי שחי בצרפת כמעט כל ימיו ומציג לנו את חוסר המשמעות בחיים. מאז, אני ובקט נהיינו לחברים טובים. סיפרתי לכל אדם שאני מכיר על המחזה, כמה צחקתי, מה למדתי, מה חידש לי? זו יצירת מופת שחייבים לחוות גאדאמיט. לא משנה אם לא מסכימים עם המסר, יש רגעים שאנחנו מזדהים עם הדמויות ורואים בהן את עצמנו מנהלים שיחות שמלוות בשקט מעיק לאחר דיבור. מאז, התחלתי להיכנס ממש לסמואל. קראתי את כל המחזות והתרגשתי מספר כמו How It Is. מאז, בקט הוא אחד שאני לא יכול לחשוב על העולם שלי בלעדיו. מאז, בקט נשאר גיבור גדול בעיני שהראה לנו לגבי הסתמיות של החיים ולמרות שזה נראה ככה, הוא אף פעם, אף פעם לא דיכא אותנו עם זה, אלא עודד אותנו להבין שוואלה זה בסדר. אנחנו נחיה ונצחק ואנחנו נזוז עכשיו ברגע זה (הם לא זזים).

במילון, לצד ההגדרה של "מחזה אבסורד", צריך לשים הפניה למחזה זה.
למי שאוהב מחזות, פילוסופיים, קיומיים, אבסורדיים שמעוררים יותר שאלות מתשובות- זה המחזה בשבילו.

אני לא אוהבת מחזות ועם זאת לא יכולתי שלא להעניק ל"מחכים לגודו" חמישה כוכבים בלחיצת עכבר נחושה.

מעורר צחוק ומעודד מחשבה. ממש יופי של דבר.

עדיף כמחזה.