לא לא לא לא. יש בסימניה רק ביקורת אחת על מגדלים פורחים באוויר?!
יש. בסימניה. רק. ביקורת. אחת. על. מגדלים. פורחים. באוויר.
דקה, אני צריכה זמן לנשום.
אפשר לומר שהטירה הנעה הוא בערך הספר האהוב עליי בעולם כולו. בערך - כי יש המון ספרים שאני אוהבת הכי בעולם. ובכל תקופה בחיים אני נדלקת על אחד מהם שוב ושוב ומסתובבת עם כוכבים בעיניים וספר בידיים.
אבל הטירה הנעה... או שהוא האחד בתקופה האחרונה, או שזו התאהבות לנצח. בין כך ובין כך, הוא חוזר ומופיע כל כך הרבה פעמים בהתאהבויות החוזרות ונשנות שלי.
ועם הטירה הנעה מגיע מגדלים פורחים באוויר, מה לעשות. (כל העולם: אנחה. אני: יאי!)
מגדלים פורחים באוויר המושמץ, האח הפושטי של הטירה הנעה.
וכמה שאני אוהבת אותו.
אמנם אין כמו הטירה הנעה (שייקח לי זמן לכתוב עליו ביקורת בשל יראת הכבוד, ההערצה והסנטימנטים שלי אליו) אבל יש את הספר שלוקח את הפואנטה של הטירה הנעה, הופך אותה על הראש, מסתובב כמה פעמים, שותה קפה ומתיישב בחזרה במקום בחיוך.
מבחינתי מגדלים פורחים באוויר ממשיך את אחד הרעיונות הנהדרים שבהם עוסקים הטירה הנעה ודיאנה ווין ג'ונס - מטמורפוזות ואינטרפרטציות.
למה כולם מתאכזבים ממגדלים פורחים באוויר? כי הוא לא הטירה הנעה.
הרי רק בסופו מופיעות הדמויות מהטירה הנעה, לא?!
לא.
אזהרת ספוילר (זה באמת עובד על מישהו?!)
במהלך כל הספר סופי היא חתולה, וקלציפר שטיח, והאול ג'יני, ורק אחרי שגמרנו את הספר וסגרנו אותו פתאום מתחילים לעכל - רגע... אז הג'יני האידיוט והחתולה כנ"ל והשטיח כנ"ל כנ"ל - הם... הם... (!!!!)
ואז חייבים לקרוא את הספר שוב, כמובן.
הטירה הנעה מדהים ביכולת הצגת הדמויות. שמתם לב להבדלים בין הזווית של סופי הזקנה וסופי הצעירה? כל דמות מקבלת אופי שונה ברגע שהיא נראית אחרת פיזית, אבל רק כך מתגלים כל הצדדים שלה ומתאחדים לדמות אנושית להפליא.
מגדלים פורחים באוויר מתפרע עוד יותר עם היכולת הזו. הפעם נסתכל על סופי מנקודת מבט אחרת לגמרי. לא בטוח שנאהב את מה שנראה. לי אישית עדיין קשה לאחד בראש בין סופי שכאן לסופי מהטירה הנעה. אבל המשחק הזה נותן לספר המון חן ותחכום.
עכשיו היא חתולה, שזה מקסים ונעשה באופן הכי חינני והולם, לדעתי.
כך עם כל הדמויות: המעברים שלהן בין זמן, צורה ומקום כיפיים נורא. האופי שכל אחת מהן מקבלת בצורה הנוכחית שלה מלא הומור, ומאחר שהמאפיינים של כל אחת מוכרים לנו היטב מהטירה הנעה, נורא כיף לפגוש אותן גם פה ולהתגלגל מצחוק.
עד עכשיו התייחסתי רק להיבט של הספר כהמשכו של הטירה הנעה. ומה איתו בפני עצמו?
הסיפור כיפי מאוד. יש בו, כתמיד אצל ווין ג'ונס, הומור ואירוניה ושנינות ועניין. עבדאללה נורא חמוד סתם ככה, ואיך שהוא מייצג התרבות הדרומית והניגוד שלה לצפון - ממש מגניב. הזווית החדשה שכל העניין נותן על עולם שכבר הכרנו - מקסימה.
אני מאוד אוהבת את האופן שבו ווין ג'ונס בונה ממדים שונים של קסם ועולם - החוקים פה לא מתאימים למה שכבר ראינו? אין בעיה, נפתח עולם חדש שבו זה כן קביל! המעבר בין הכוח בדיבור של סופי, לג'ינים, לעולם המודרני, לכישוף דרך שיר - מעולם לא ראיתי שימוש כל כך חינני בפנטזיה והיבטיה השונים.
חסרונות - אחרי הכל, זה לא יהיה הטירה הנעה. הסיפור לא מהודק כמו שם, הדמויות והיחסים ביניהן לא מופלאים מספיק כמו שם, ואין את מסגרת המיקום שעושה את הטירה הנעה לתחום הבטוח שלי ותורמת המון (חדר הטירה, כמובן).
אבל כל עוד זה ספר משובח ומורכב כתמיד, הוא נהדר.
כן, גם כהמשך של הטירה הנעה, ודווקא בשל כך...
