ביקורת ספרותית על חגיגת התיש מאת מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה
ספר טוב

---

הרפובליקה הדומיניקנית שוכנת באיים הקריביים, או בשמם האחר איי הודו המערבית. הרפובליקה שוכנת על אחד האיים הגדולים יחד עם האיטי. זוהי מדינה דוברת ספרדית, כשרוב הזמן שלטו הספרדים באי היספניולה, המכיל את שתי המדינות, אך באמצע המאה התשע-עשרה הם גורשו ונעשה ניסיון להסתפח לארה"ב. למרות שהניסיון נכשל, השפעתה של ארה"ב על האי היתה רבה. ב-1930 זו הצליח רפאל לֶאוֹנִידָס טְרוּחִיו, והוא בן 39 בלבד, להטות את הבחירות לטובתו ולהבחר לנשיא. כרגיל אצל רודנים, העליה לשלטון לוותה בהקמת כוח משטרה חדש ונוקשה וברציחת מתנגדים.

סופת הוריקן עזה, שהרסה את הבירה סנטו דומינגו, היתה לטרוחיו הזדמנות לשקם את ההרס, אך להפוך גם לאדם עשיר ולצבור רכוש והשפעה. למרות שלא תמיד היה נשיא המדינה, במשך 31 שנים שלט ברפובליקה ישירות או בהשפעתו עד שהתנקשות בחייו שמה קץ לשלטונו.

על תקופתו של רפאל לֶאוֹנִידָס טְרוּחִיוֹ מולינה כשליט הרפובליקה הדומיניקאנית בנה מריו ורגס יוסה את ספרו חגיגת התיש. בספר אנו זוכים להצצה לתוך נבכי חצרו, שותפיו ומתנגדיו. הספר נטול עלילה ממשית ונע קדימה ואחורה בעיקר סביב תקופה בה מתוכננת התנקשות בחייו של טרוחיו וניסיון להציל את הרפובליקה מידיו האכזריות והמושחתות.

אישיותו של טרוחיו נוקשה. הוא חובב פולחן טיפוח אישי, משקיע רבות בהופעה חיצונית נטולת רבב, מסרב להתקין מיזוג אוויר במשרדיו ולפחות בהופעותיו הפומביות הוא מקיים את האגדה של האיש שאינו מזיע, למרות הלבוש המלא באקלים הטרופי.

כמו אצל עריצים רבים סובבים אותו במעגלים הדוקים ורופפים יותר מלחכי פנכה רבים. רובם חיים מידיו, אבל יש בהם גם אנשים מוכשרים מאוד הבוחרים להחזיק את השלטון במדינה באופן מודע ולחזק את ידיו את המיטיב, שבתמורה מעניק להם חיים נוחים ובטוחים. אלא שאכזריותו ושחיתותו יוצרים כמובן מתנגדים, שלמרות שגשוג המדינה הם היו מעדיפים לעיתים להשמיע דעתם ללא פחד. זה כמובן לא ניתן להם. אלא שבאותה עת, שנות שלטונו של טרוחיו, הרפובליקה נעה בין ההשפעה האמריקאית, ההשפעה הרוסית בקובה, החשש מפני כיבוש מחדש של האמריקאים, שלא תמיד רואים עין בעין את שלטונו המושחת והעריץ של טרוחיו.

טרוחיו משתדל כל העת להתהלך על חבל דק, לשלוח את בניו להתחנך בארה"ב ובאותה עד לשחד סנטורים שידברו בזכות הרפובליקה.

הספר מתחיל בביקור של אוראניה, בתו של קבראל, בעבר ראש הסנאט ואחד האישים המקורבים לטרוחיו. הביקור נעשה 35 שנה לאחר שב-1961 עזבה כנערה צעירה את הרפובליקה, כביכול במלגת הצטיינות, ונסעה ללמוד במנזר דומיניקני במישיגן שבארה"ב. מאוחר יותר למדה בהרווארד ועבדה בבנק העולמי בניו יורק. את אביה הנכה והזקן היא פוגשת אחרי ששמרה על אפס קשר כל השנים ובספר מתברר מדוע כעסה עליו כל אותה עת. הוא מצידו אינו יכול לענות, כשהוא נטול דיבור, ויכול רק לשמוע מה יש לה לומר. מאוחר יותר היא מספרת לדודניותיה מה גרם לקרע בינה לאביה.

בין לבין אנו עדים לתכנון ההתנקות, שהצליחה, אך גם עדים להמשך הכושל. נקמה עיוורת מדם רודפת את המתנקשים ולמרות שהרפובליקה השתחררה מהעריצות בטווח הארוך, בטווח הקצר הגורל רע ומר.

יוסה בונה ספר רחב יריעה, כשבה בעת רוחב היריעה גם הופך את הקריאה למייגעת. יוסה הוא כותב כשרוני ורב גוני, אך חסרה לו היכולת שהיתה לצוויג ולורפל לנקות שומנים מיותרים ולהותיר עלילה מהודקת יותר ועמוקה לא פחות. כאמור, עלילה של ממש אין, הספר נע קדימה ואחורה בתקופה של כשנה לפני ואחרי ההתנקשות, ולמרות הניסיון להראות מהם החיים בעידן של ותחת שלטונו של עריץ, הניסיון להראות את פולחן הטיפוח האישי של העריץ כמו גם הרצון שהכפופים לו יהיו מטופחים לא פחות וכך גם המדינה, חומקת ללב הקורא התחושה שגם עריץ הוא בן-אדם ואם רק נסתכל טוב דרך עיניו, גם האג'נדה שלו לא פחות חשובה, גם אם בדרך יש כמה גוויות.

כמו תמיד אצל עריצים, סילוקם מהשלטון הוא פתח למהומה. עריצים, מהיותם שליטים יחידים, מתקשים להעמיד דור חדש אחריהם וגם לא תמיד רוצים. במקרה של טרוחיו הכשלון מהדהד במיוחד משום ששני בניו היו רחוקים שנות אור מלהיות פוליטיקאים. הבכור, רמפיס, היה מביש במיוחד, רודף תענוגות ולקוי בנפשו. שרטוט שלטון העריצות בידי יוסה הוא רק דוגמה לשלטון עריצות דומה במדינות רבות בדרום אמריקה בפרט ובעולם בכלל. כאן צלח יוסה והביא לנו תמונה של אדם המצליח לשתק כל אויב ואף את מקורביו הקרובים ביותר הוא משתק רק במבט חודר ובתנועות גוף קצרות רוח.

קריאת הספר אינה קלה מפאת עודף המלל, הפרטים והחזרתיות. אבל הספר ככללו אינו קשה לקריאה, מעניין, אף כי אינו מרתק. יוסה, ככל הסופרים הלטיניים, הוא כותב יצרי וחם. בספר הוא מנסה ליצור אווירה דחוסה וחמה, תרתי משמע, מפאת מזג האוויר הטרופי. המועקה המלווה את הספר נובעת מחוסר סבלנות המתנקשים להגעה לעצם המעשה, לסיים את הרודנות במהרה, מהסיוע הדל של ארה"ב ומהפחד מה יקרה ביום אחרי המוות המשוער של ה"מיטיב".

בסופו של דבר, מה שמציל את הספר הוא הרבע האחרון שלו, הסיוט שלאחר ההתנקשות והגילוי מה ארע לאוראניה כסמל למה שקורה לנשים בכלל במדינות מסוג זה ובפרט מה קורה לפעמים דווקא לנשים המקורבות לשלטון באשר תהיינה אלה נשות הבכירים, בנותיהן או אחיותיהן.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על חגיגת התיש