רגע לפני שהאדמה רעדה
לקראת כל יום כיפור, אני משתדל לקרוא ספר העוסק במלחמה שעדיין מרחפת מעליינו כמו צל שחור. לעתים זה זיכרונות לוחמים, כמו רומן של שריונר ששרד, ונשאר לספר על רגעי האימה ההם. כך קראתי לפני שנים, את הספר תאום כוונות של חיים סבתו, המספר על פלוגת הסדר שנטלה חלק בקרבות הבלימה ברמת הגולן. אחד מחלקיו המטלטלים של הספר, הוא תיאור רגשות האשם של חיים, על חברו – החברותא (בן זוגו ללמודים בישיבת ההסדר), דב אינדיג, וגם חברו בצוות הטנק. בבלגן שהתרחש במלחמה, בה טנקים נפגעו וחברי הצוות שנותרו הצטרפו לצוותים מאולתרים והמשיכו במלחמה, חיים, אבד קשר עם דב, וכלל לא ידע מה עלה בגורלו.
עד היום אני שומע את קול הכרוז הקורא בסרט תאום כוונות, זקוקים לנהג ותותחן, וחייל עייף השקוע בעצב ובהלם (חיים), קם ממקומו שפוף ועייף ומצטרף לצוות החדש והמאולתר שאת לוחמיו הוא אינו מכיר.
במקרה, ואולי לא במקרה, מצאתי בספריית השכונה, את הספר מכתבים לטליה, אותם שלח לה, דב אינידיג, חברו של חיים סבתו, שלא שרד את הבלימה. סבתו כתב על המלחמה, ועל אובדן חברו, כתיבה שעוררה בי סקרנות גדולה להכיר את הקול החסר, קול אחר לחלוטין, שלא עוסק במלחמה ההיא, אלא בהתחבטות של בחור צעיר, דתי וערכי, על החיים, וחלומותיו אותם הוא צייר לעצמו, חיים שהושתתו על ערכים ונתינה לזולת.
הספר הזה הוא חלופת מכתבים, בין טליה (שם בידוי) קיבוצניקית מהצפון, לבין דב, צעיר שהיה עילוי, שלמד בישיבת הסדר, והאמין שייעודו בחיים לעשות טוב לחברה, ולצורך כך הוא חשב להיות מחנך, גישה דידקטית, ערכית וחינוכית העולה ממכתביו.
חליפת המכתבים בין טליה לדב, היא כמו גשר על מים סוערים, בין שני עולמות שהמפגש ביניהם על פניו נראה בלתי אפשרי. אך טליה וגם דב, כותבים בפתיחות, מקשבים איש לרעהו, ולעתים מקשים בשאלות לא קלות, מדוע כהן וגורשה לא יכולים להינשא בארץ ישראל שואלת טליה, או כמו השאלה מהו בסיס כוחו המוסרי של עם ישראל, האם חזון המוסרי אוניברסלי העולה מדברי הנביאים, או מצוות ישוב ארץ ישראל, שהיא ייחודית לעם ישראל, כפי שמאמין בה דב, והיא ביטוי לרוחות שהחלו לנשב בקרב בני ישיבות הציונות הדתית. מה היעוד של הציונות החילונית בארץ ישראל, תוהה דב ומשתף במחשבותיו את טליה, האם רק יצירת בית בטוח ליהודים?
צריך לקרוא את הספר הזה, הגורם לנו להעריץ את דב וטליה על רגישותם והדעתנות שלהם, אך לא פעם הופתעתי מגישת דב, לחזון ימות המשיח ואחרית הימים בהקשר של ארץ ישראל. היום ברור שהספר הזה מבטא את ניצני ההתנגשות בין הציונות הדתית לציונות החילונית.
הגדולה של הספר הזה, הוא בקיום דיאלוג רגיש ואנושי, על ידי אנשים כל כך שונים, דיאלוג שגרם לדב להקשיב ולטליה להבין שיהדות, היא לא רק דת אלא, התשתית התרבותית והרעיונית של הציונות, אך באיזה אופן להפנים אותה לתוך הערכים היום יומיים, מעלה טליה תהייה.
טליה, גם מבקרת את גישת הקיבוצים, את הסתגרותם החברתית, ובכך היא חוששת שהם לא יותר טובים מהחרדים.
לקראת סוף הספר, מעלה דב חששות למלחמה העומדת בפתח. על חששות אלה, עונה לו טליה, בתחינה שלא תהיה מלחמה, ויחד עם זאת היא מאחלת לעצמה לשנה החדשה, שתוכל להיפתח לדברים אחרים וחדשים, ללמוד מאנשים אחרים, איחול כל כך יפה ורלוונטי לימים אלה.
טליה שולחת לדב, את מכתבה האחרון, ב-5/10, מכתב שלא זכה למענה.
הספר הזה מרגש, בעצב התהומי הקיים בו על צעיר ששילם בחייו על המלחמה ההיא, אך גם על ההחמצה, שהשיח שהתקיים בין שני אנשים צעירים בו קיים רצון למציאת מכנה משותף נקטע. שיח שלא נערך ברצינות בחברה הישראלית, שיח שהעדרו, הוא אחת מהסיבות למשבר החברתי והפוליטי בחברה הישראלית הנוכחית. אולי הספר הצנוע הזה, שהוא ביטוי למשאלה שנקטעה, או סוג של קריאה רלוונטית, בכדי לקיים את השיח הזה, במטרה לאחות ולרפא את השברים הקיימים בחברה הישראלית.
נאחל לעצמנו לשנה החדשה וליום כיפור, ברכה ברוח הספר הזה, שנתרפא, נתאושש ונתחיל שוב, בכדי להתחדש ולתקן את מה שנישבר.
