“כולנו רבודים, עשויים שכבות שכבות או מעטפות מעטפות.
הזהות שלנו מורכבת מילדותנו, הדרך בה גדלנו, הערכים והמסרים הגלויים שקיבלנו, ובעיקר, הערכים הסמויים שעברו לנו מהורינו, התייחסות הסביבה אלינו ואנו אל האחרים, ואולי גם עמידה במשברים ושמחות רגעיים ופתאומיים וכאלו שהם מתמשכים.
כל המרכיבים האלו בונים אותנו, יוצרים כלים להתגונן ולפרוץ קדימה, ליצור תודעה על הסביבה ובעיקר על עצמנו.
חבילה סטנדרטית כזאת, מסתבכת אם מדובר באקהילה, אישה בת ארבעים, רווקה, ברהמינית (הכת ה"שלטת"), בהודו, משכבה כלכלית בינונית - נמוכה, שנושאת על כתפיה מסורת, מחויבויות גלויות וסמויות, כאלו שהסביבה רואה בהם חובה, כמו המפרנסת והורה לאחיה ולאמה, לאחר מות אפא-האב, וכאלו שהיא הוסיפה לעצמה: התאבנות והתעלמות מצרכים ופיתוח רצונות שלה, כדי .. לעמוד במשימתה.
והנה בגילה ה"מופלג" לפי הקריטריונים ההודיים, הגולם יוצא מהפקעת , ותר אחר מהותו.
הסופרת הבריקה ברעיון נפלא של "מסע בקרון נשים", שאליו מצטרפות נשים בגילאים שונים, החל משילה בת הארבע עשרה, שסבתה העשירה מתה וכל רכושה נחמס על ידי דודיה העשירים. ה"רכוש" כולל ניסיון השתלטות על הוריה העניים ואותה, או מרגרט שאנטי הנשואה לבעל מעמד חברתי והולכת ומתרוקנת מבפנים מכל יכולותיה וערכיה.
לכאורה אין הנושא מענייננו. אנחנו לא בהודו, ואני רחמנא לצלן, לא אישה. אין לנו כתות נוקשות, ולכאורה ילדנו לומדים להביע את דעתם גם כשלא שואלים אותם.
ולא היא.
בעצם בכל אחד מאיתנו מסתתרים המרכיבים שתוארו קודם. איך אמר טשרניחובסקי "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־ מוֹלַדְתּוֹ". ובאשר לגברים, אני יודע כי המרכיב הנשי מתעורר בקריאת ספר זה ונותן כיף בקריאה.
הספר אינו מטיף ואין בו ניסיון לגרות את בלוטת הדמעות. גם באותו חלק מהסיפורים ה"סטנדרטיים", משכילה הסופרת אניטה גיאר, להביא בצורה מרשימה דברים ומקרים של התרסה ומרי. כמו סידהארט, בעלה המגונן של ג'אנו, שבצד החיוב במעשיו, הוא יוצר כלוב מרופד לאשתו, דבר שמונע ממנה אתגרים ויכולת להתמודד עם החיים.
הכתיבה מצליחה להציג ניואנסים רגשיים והתנהגותיים, בצד התפתחות של הבניה בנפש אקהילה.
הסיום מהיר מדי ואולי בצדק כי הוא מהווה נושא לחצי ספר לפחות.
נשארתי תוהה וסקרן על מה שקורה לפרט ובמיוחד לנשים בחברה ההודית כיום כשההייטק שובר מחיצות של כתות, מגדר ונורמות חברתיות.
שווה קריאה.
"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ".
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא… / שאול טשרניחובסקי
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד
מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,
בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּלְבֹא־דֵעַ עָרוּךְ
מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ
לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.
וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת,
וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –
וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר
כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,
שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.”
