רוב הסופרים יודעים לכתוב רק על מה שהם מכירים. הדוגמה הטובה ביותר לזה היא תועפות סיפורי פנטזיה כתובים על ידי סופרים שונים, חלקם בהמשכים נצחיים - המספרים כולם על אביר צעיר, שיחד עם חבריו המשונים מנסה להציל את הנסיכה, ולעזור לעם המדוכא הנאנק תחת עול הפאודלים האכזרים. שלא יובן אחרת - אני אוהבת לקרוא את זה כי גם אני - כמו רוב הקוראים אוהבת לקרוא על מה שאני מכירה...
בסיפור הזה הצליח אסימוב "לצאת מעורו" ולתאר מצב שונה. הוא אמנם מתבונן בארועים שהוא מתאר מבחוץ, אך מצליח לתאר מצב חדש ותגובה של אנשים למצב זה.
הסיפור נכתב בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ומתאר חברה החיה בתנאים מסויימים: חברה עם חיי רוח עשירים, ארכיטקטורה מתקדמת, מדע מפותח, שצריכה להתמודד עם תופעת טבע הקורית אחת לאלפי שנים ואין להם כלים להתמודד איתה. הסיפור גאוני גם כי למרות שאנחנו הקוראים, יודעים מה הפשר ומה קורה, אנו עדיין במתח לגבי הסוף (ואסימוב היה פסימיסט) ואיך תפתור החברה את הדילמה הבלתי אפשרית שלה.
אני חושבת שאסימוב לא היה כבר בחיים לקראת שנת אלפיים. איך הוא - על חינוכו השמרן וחייו באמריקה השמרנית עוד יותר - הצליח לחזות במדויק את מה שקרה בעולם באותם הימים? כולל היסטריית "סוף העולם", "באג 2000", נהירה לנחמת הדת ונבואות הזעם של כתות למינהן? אני לא יודעת אם זה סיפורו הטוב ביותר של אסימוב אבל הוא בודאי אחד מעשרת המתמודדים על התואר המכובד.
וזה הציטוט מאת אמרסון, המקדים את הסיפור, וזה שגרם לסיפור להיכתב:
לוּ היוּ הכּוֹכבִים מוׁפִיעִים אַחַת לְאֵלֶף שָנִים,
הֵיאָך יֳאַמִינוּ הַאֳנָשִים,
יֳעַרִיצו וְיִשְמְרוּ לְדוֹרוֹת רָבִים
אֶת זֶכֶר קִִרְיֳית הֳאֶלוֹהִים?
*
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
