ביקורת ספרותית על אהובי, אויבי מאת רם אורן
ספר מעולה

---

ספר הדן בקשר שבין הון ושלטון ובו מככבים כספים בסכומי עתק - המניעים את השתלשלותה של העלילה.
רם אורן מיטיב לקשור בין כל הדמויות בסיפור, ומביא לנו מארג יפה, "פשוט" וברור.

ובאשר לרמה הספרותית...
טוב, כאן המצב ברור לגמרי: יש את המקטרגים הקבועים, שאינם מסוגלים לקרוא אף לא אחד מספריו וקבעו לעצמם, בצורה גורפת, שכל ספריו הם בתת-רמה. ואחד מהם אף הגדיל לעשות תוך שכינה - באחד הפורומים, גם כן בצורה גורפת, את כל קוראי ספריו של אורן בשם המחמיא... "טיפשים".
קל להשתלח בסופר המוכשר הזה לאורך שנים, אולי מתוך קינאה בלתי מודעת ב"מכונת הכסף" והרעיונות הבלתי נדלים שמהם מורכבת אישיותו.
אודה, קטונתי מלהיכנס לצלחתם של שונאיו ולבדוק מהו מזונם - שמדרבן אותם להשתלח באורן ובקוראיו בצורה כה ברוטלית ומכוערת. האם מתי מעט אלה – הצעקנים, הם יודעי ספרות ברמה גבוהה שאינה נראית במחוזותינו? האם הם מורמים מהעם שבקרבו הם יושבים? האם פספסנו איזה ספר או שניים מפרי עטם? האם כל ספר שיוצא מתחת ידו של סופר אחר משול הוא לאחד מאבני החושן? האם חייבים אנו לקרוא רק ביאליק, ש"י עגנון או אפלפלד כדי ליהנות? האם גם בדיבורם היום-יומי, שפתם כה גבוהה, ומעולם לא "ארצית" כסיפוריו של אורן? האם כל הרגשות, הדימויים ותיאורי המצב המובאים בספר חייבים לנסות ולחקות את שירתה (הנהדרת) של לאה גולדברג? ומנגד, האם מישהו שם אותם ללעג על קריאתם רק "ספרות גבוהה ומיופייפת"? האם מישהו הרים את הכפפה וניסה לבחון אותם מה הייתה הבנתם בכל רבדיה של העלילה שהובאה בספרות היפה שהיא נר לרגלם, או שרק מסוגלים הם לחזור כתוכים (או כמנטרה שלילית) אחרי מה ש"מקובל" ע"י רבים לומר: "סופר מחורבן".
והתשובה, בצורה גורפת: כמובן שלא.
אז נכון שחלק לא קטן מספריו הרבים לא מעניינים ואף לא מלהיבים בלשון המעטה, וכמובן נופלים מהסופרים והמשוררים שהבאתי להלן. אבל מכאן ועד להכפיש חלק נכבד מהקוראים ומהעם ולקרוא להם בשמות מעליבים, המרחק חייב להיות רב, ואפילו בלתי נראה.
אנא, אל תכתיבו לנו מה לקרוא, ואל תתייגו אותנו בתגי הטיפשים וכמובן שאנו מצידנו לא ננסה להשפיע עליכם לרדת מהעץ שעליו טיפסו חלק מכם. ואולם אם תרצו, אפילו נמליץ לכם לקרוא ספר או שניים מספריו של "הסופר הלא מוכשר הזה" - כמובן, רק בתנאי שיתפנה לכם זמן קצר להשחתה ולבזבוז.
ולסיכום הקטע הקצרצר הזה, טוב עושה הסופר, שמן הסתם נעזר במשפט הידוע להגדרת המצב היום-יומי בו הוא נמצא: "שימשיכו לנבוח והשיירה תעבור."

וברשותכם, נחזור לספר, ולהמשך לשורות הראשונות.
שתי חברות, עורכות דין במקצוען, מוצאות את עצמן מפולגות בנושא שהוא לב לבו של הסיפור, ובחירתה והעדפתה של האחת מרחיקה אותה מחברתה הטובה ביותר.
הסיפור, שמלבד תככים ומזימות, שהם עיקרו – מביא בפנינו את ההתלבטויות שבבחירתנו ובמעשינו, והמשמעות בהבנת הבחירה שבה בחרנו ביום לאחר ההתפכחות - "ביום שאחרי"...
נהניתי, ואפילו נוגע ללב, פה ושם.

» ביקורות נוספות של י. קליש
» ביקורות נוספות על אהובי, אויבי