"רומן עם קוקאין": הצדקה מוחצת להמצאת הדפוס. אחד מה-ספרים המושלמים שמבחינתי עומד לצד "החיים כמשל" של פנחס שדה וNo Longer Human של היפני אוסאמו דאזאי.
שילוש קדוש שבוחן את כל הספקטרום האפשרי של האנושיות ממעמקי הגהנום (דאזאי) ועד מרומי גן העדן.
רומן עם קוקאין עומד בתווך על מנת ללקט את כל הגועל נפש שנמצא בין לבין.
על הספר גיליתי בעזרת הספר העיוני "1001 ספרים שאתה חייב לקרוא לפני שאתה מת". דובר שם על ספר שזכה למעמד קאלט, הוצא לאור ב1934 תחת שם עט (הייתה סברה שנבוקוב כתב את הספר, דבר שהבן שלו שלל בתוקף...).
הספר מתאר את ואדים בן ה17. הוא שונא את אמא שלו, לפעמים הוא גאה בזה, לפעמים הוא מתבייש על זה. הוא מלקה את עצמו על הצחוק המזוייף שלו מבדיחה של חבר שזה עתה הלווה לו 100 רובל. הוא שותה, הוא מסתובב בשדרות מוסקבה ואוסף בחורות כאילו זה פיק-אפ בר בתל אביב. הוא דוחה, הוא מעורר רחמים, הוא מעורר הזדהות, הוא מעורר אמפתיה. הוא צודק, הוא טועה והוא אנושי, לעזאזל.
זו אחת הדמויות הכי מורכבות ומטושטשות מוסרית (במובן טוב) שזכיתי להכיר בתוך ספר.
אין פה שום הולדן קולפילד שאפשר יהיה לנחש מה הוא יחשוב בעוד שלוש פסקאות ולגלות שקלעת בול.
אני לא יודע עד כמה ההתרגשות שלי מיטיבה עם ביקורת לספר הזה, שבשבילי זכה למעמד תנ"כי של ממש. נראה לי שאם הגברתי מודעות לקיום של הספר המדהים הזה- שתורגם גם לעברית(!) עשיתי את שלי.
אם אתה קורא ספר כדי לנסות להבין את המצב האנושי- זה הדבר הבא שאתה צריך לקרוא.
מדהים.
ואגב, סמים כמעט ואין שם. רק לקראת הסוף. ספר שמצליח לא לבסס את כל ההתרחשות על השטיק הזה (שעשו רבים וטובים- מדה-קווינסי וכולל בורוז והאנטר תומפסון) ראוי לפחות להזדמנות.
ווהו!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
