הספר הזה היה מקבל ציון מושלם, אם הוא פשוט לא היה כ"כ כואב. לא זוכרת כבר הרבה זמן ספר שגרם לי בכל כך הרבה קטעים ממנו פשוט לכאוב.
אינטיליגנציה ספרותית גבוהה מאוד של ארונהדטי רוי, שרק מתעצמת לנוכח העובדה שזהו לא מקצועה ה"רשמי". היא מצליחה לפרוט על נימי רגש עמוקים מאוד באמצעות כתיבתה, אפילו שמדובר ככה"נ בסיפור שהרבה אנשים ומשפחות חוו וחווים.
אני מניחה שאפשר לומר שזה הישג ההישגים שסופר יכול לבקש לעצמו. לפחות בעיניי.

זהו ספר משובח המתאר את זכרונות הילדות של שני תאומים אשר גדלו בכפר קטן בהודו, אבל חונכו על ברכי התרבות האנגלית. הספר מסופר בידי האחות התאומה אשר חוזרת לכפר ילדותה לבקר את אחיה התאום ורואה כיצד השנים ניתקו אותו ממנה והבפכו אותו לאדם מנוכר.
כפי שכתבתי בביקורתי על הספר "הטיגריס הלבן", שני הספרים הללו יחד, ממחישים את המהפך שעברה הודו ב-30 השנים האחרונות. בעוד הטיגריס הלבן מתאר את הודו העכשווית, המתפתחת לכדי מפלצת של חברות היי טק, הרי ש"אלוהי הדברים הקטנים" עדיין מתאר את הודו הישנה, אשר מצד אחד מלאה מסורת ותרבות הידית, ומצד שני הוכרחה לקבל את התרבות המערבית, עקב הכיבוש האנגלי.
סיפור עצוב לכל הדעות, אשר מנסה להדגיש את הנקודה: גם אם אי אפשר להמודד עם הדברים הגדולים (העוני, והפוליטיקה והרבגוניות התרבותית בהודו), הרי שהישועה תבוא מן ההיאחזות בדברים הקטנים (ריחות, מראות וצלילים המעלים זכרונות ילדות).

אני מנסה לחבר את כל מה שאני רוצה להגיד למקשה אחת,ברורה ונהירה.מנסה לחבר את כל הקצוות לסליל אחד שלם של טקסט מובן לקורא.אבל זה קשה לחבר את כל מה שאני רוצה להגיד למשהו אחד ברור ומובן.

ביום ראשון נדרסה נערה מפתח תקווה על ידי מערבל בטון.הנערה חנה למדה איתי בשכבה.לא הכרנו אחד את השנייה.אולי יצא לי להגיד לה "סליחה" כשרציתי באחת מהפעמים לעבור במדרגות,אבל לא התפתחה בינינו שיחה לעולם.לא למדתי עם חנה בתושב"ע וספרות,וגם לא היינו באותה הקבצה במתמטיקה.לא הכרתי את חנה.
חנה נדרסה על ידי מערבל בטון.האם היא הייתה שמחה?חייכנית?עליזה? או אולי דווקא דיכאונית?צינית?עצובה? ואולי היא בכלל הייתה מצחיקה?כיפית?אחת שאוהבת לבלות?
כשהתחלנו את התיכון,את המסע הזה של השלוש שנים,לא אמרו לנו שחלק ישארו מאחורה.

ואולי לזה התכוונה הסופרת כשהיא קראה לספר "אלוהי הדברים הקטנים".האלוהים שמראה לנו שכולנו אפסיים,שום דבר,פסיק ביקום הזה.העולם יכול להתהפך ברגע,ולהראות לנו כמה אנחנו קטנים.אנחנו,אנחנו הדברים הקטנים.

התאומים בספר,רהל ואסתה,זוג תאומים לא זהים (בן ובת),נראים כמקשה אחת.כשני חצאים שמשלימים זה את זה.וזה הזכיר לי אותי ואת אחי התאום,גם תאומים לא זהים,רק שבשונה מאסתה ומרהל אנחנו שונים לחלוטין.הוא אוהב ספורט,ואני מתעב ספורט.אני אוהב מוזיקה וספרות,והוא סולד מזה.הוא מופנם,ואני משוחרר בדיבור.התאומים הלא זהים הכי לא זהים שיש.
אסתה ורהל חיים עם אמם,"אמו",יחד עם סבתם,עם המשרתת,עם הדודה רבא שלהם ועם דודם.ביקורה של סופי,הבת של הדוד,מצית מהלך אירועים שסופו טראגי.אבל הסוף הטרגי לא מראה סיפור טרגי,אלא את החיים הטרגיים של ההודים.עם שגורלו נגזר עליו מראש.נולדת בקסטה,ושמה תישאר.חברה מעמדית לחלוטין,אין יוצאים ואין נכנסים מהמעמדות.

לאחרונה הייתי בברצלונה.נכנסנו לחנות של מזכרות,חנות טיפוסית לחלוטין.בפנים חיכה גבר הודי חייכן,שכיאה למוכרים התחיל להציק ולפלוט את כל אוצר המילים שלו בעברית:"אחות גדולה!" "אבא קטן!" "סבבה" "חומוס" ועוד שלל מילים אקראיות בעברית.אח שלי החליט לקנות חולצה של ברצלונה,אבל עם השם שלו מודפס,מה שגרר המתנה של שעה.המוכר סיפר לנו בינתיים קצת על החיים שלו (לא שאלנו אותו בכלל).מתברר שהקסטות קיימות גם היום.באנגלית עם מבטא הודי כבד הוא אמר לנו "בהודו מצב כלכלי רע,כולם עובדים בחו"ל ושולחים כסף למשפחה".רציתי לשאול אותו על הקסטות,אם זה באמת נכון,אם באמת הגורל שלך נגזר עלייך לפני שנולדת,אבל החלטתי שלשאול דבר כזה הוא חוסר טאקט.אז לא שאלתי.יצאנו מהחנות,ואני נותרתי עם שאלה לא פתורה.

האם הגורל שלך נגזר עוד לפני שנולדת?
אולי זה מה שקרה לחנה.ז"ל.

את הספר קראתי בהודו, בנסיעות הארוכות.
ראיתי את הצבעים, הרחתי את האוויר שעליו מדברת הסופרת, אבל קשה היה שלא להרגיש איזה לעג לקורא המערבי.
התיאורים הרבים- "אלוהי בדברים הקטנים" היו רוב הספר, ובין תיאורי הזבובים והצבעים אי אפשר שלא לשים לב לחזרה על תיאורים מסוימים, אפילו בדפים מקבילים.
"כמו דם" ואז "כאילו היה דם". דמיינתי לי סופרת שמסמנת לה דברים שנראים לה טוב כדי לחזור עליהם בהפרש כמה משפטים.
כך הרבה מאוד משפטים ותיאורים חביבים בקריאה ראשונה הפכו מעיקים ומיותרים בקריאה שלישית. רבים מהרעיונות חזרו על עצמם בערך כמו משפט טוב בשיר שמוכנס בפזמון כדי שחלילה לא יפספסו אותו בבית הראשון.
גם סדר האירועים היה מבולבל, כמובן שבכוונה, אבל צפוי להחריד. בעמוד 78 כבר ידעתי מה יקרה בסוף הספר וכל המסתוריות ובניית נוף אווירה וכו' כבר לא נקראו.
קראתי הרבה ספרים בהם ההיסטוריה, הרקע והעלילה היו עוצרי נשימה. פה לא המקרה.
בשלב מסויים תהיתי אפ פרות יכולות לעכל ספר או אם אוכל למצוא את הסופרת ולהכות אותה בראש עם הכובד שלו, אולי כך תבין שכל העלילה ללא התיאורים זה בערך 40 דף...
אז ראיתי במו עיני שהודו צבעונית, מסריחה וישנה צפיפות מטורפת. תיאור חייה של דמויות משניות מידי סירבל ושיעמם ואחרי שפניתי לכמה מקומיים ומערביים שבקיעים בתרבות ההודית וריחרחתי על האסורים במגע גיליתי כמה בדיוני הסיפור. רומנטיקה ותמימות וגם אכזריות ומציאות חיפשה הסופרת, אבל אני לא בטוחה שהיא ידעה הבינה משהו על מה שהיא כותבת אם אסורים במגע וכל ענייני הקאסטות הם דבר שולי.
בקיצור לא הבנתי מה ההתלהבות.

התרגום עושה לסיפור הקסום הזה עוול.
מלכתחילה אלוהי הדברים הקטנים דורש מאמץ של צלילה אל עולם תרבותי זר, והיכרות עם אורחות חיים אחרים ושמות משונים ושוברי שיניים שלא מחליקים לנו בקלות בפה. כשמוסיפים לכך תרגום עילג, רשלני ולעתים ממש שגוי - אני מבינה מדוע רבות מהביקורות לפניי גרסו שזה ספר קשה לקריאה. התרגום הרע ניכר החל בעברית מאונגלזת (שימוש מוגזם בפועל "עשה"; ריבה לא עושים, רוקחים, מבשלים או מכינים אותה), דרך שגיאות הגהה ("שברוט" ולא "שרבוט") ועד לטעויות של ממש ביחס לתרבות המקור ("גי" היא לא מותג של "חמאה טהורה". זה שמה של חמאה מזוקקת בהודו).

מי שיצליח לצלוח זאת, יתגלה בפניו סיפור רגיש ועדין על חוקי האהבה האוניברסליים, לא רק אלה של מדינת המחוז קרלה הרחוקה. על יחסי כוח בין-מעמדיים ובתוך המשפחה, ועל הקווים החמורים של מותר ואסור והצביעות שבה הם נאכפים בחברה.

לכן אני בהחלט ממליצה לקרוא, אבל אם אפשר - באנגלית. למי שמכיר קצת את הודו, ויודע לדמיין את הלאדו המתוק או את המסכות של רקדני הקטאקאלי, מובטחת הנאה. ולמי שלא - זה שווה את המאמץ.

כתבתי סקירה ולא המלצה, כי אני לא לגמרי מגובש בעניינו. אהבתי והתקשיתי בו זמנית.

לא אאריך בעניין התוכן. יש ברשת מספיק.

אז מה יש בו:
- יש בו הרבה עלילה: על הודו רבת הצבעים, המעמדות, העוני; על ילדים ועולמם העשיר, טרגדיות של אהבה ותמימות. בקיצור – לא חסר אקשן
- יש בו גם הרבה תיאורים: צבע, ריחות, טעמים, אנשים, תרבות, רגשות (משלל סוגים). והכול בתיאור חי, רענן ומוחשי עד מאד
- יש גם שפה עשירה: שלל ביטויים מקסימים, חדות אבחנה וחדות תיאור, משחקי מילים מרנינים.

אם ככה, הכול נשמע מצוין. אבל – יש אבל.
חיבתה של רוי לדברים הקטנים, כפי שמעיד שם הספר, ממש לא מקילה על הקורא. מרוב פרטים קטנים, קטנטנים, התמונה הכללית הולכת קצת לאיבוד. כמו לנסות לראות את העולם תוך התבוננות בזכוכית מגדלת- העולם קסום אך שלל הפרטים מטביע.
עוד מגרעה (שגם אליה התייחס חסינטו) – יותר מידי משחקי דפוס: פונטים משתנים, הדגשות, משחקי ניקוד, ועוד פרטים שמעבר לטקסט, מקשים על הקריאה.

הספר ממש לא מתמסר. הוא מציף (בניגוד למצליל) ומפריע לשקיעה נינוחה ומענגת בעולם המתואר של הודו. כל כמה שורות בעט אותי החוצה והריכוז אבד.

לא מצטער שסיימתי, אבל לא כדאי לנסות ללא ההכנה הנפשית המתאימה.

'אלוהי הדברים הקטנים' הוא סיפורם של אלו שהיו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, ושסבלו את ההשלכות. זה לא ספר טוב, אפילו לא אופטימי, והוא בעיקר מספר, כפי ששמו מרמז, את ההשתלשלות של כל אותם דברים קטנים שלאט לאט נארגים יחד ומובילים לאירועים המשפיעים ביותר בחייו של אדם, במקרה זה- טביעתה של סופי מול, בת דודתם הקטנה של רהל ואסתה, תאומים חסרי כל זכויות שנולדו לאם שלאחר מכן התגרשה מאביהם וחזרה לגור, כנטל כבד, בבית משפחתה הבורגנית בהודו של אמצע המאה הקודמת. כשנדמה שרק הרקע של לידתם כבר גזר את דינם, זאת על אף שבהודו הנחשלת כלכלית ומשוועת למזון הם חיים בבית אמיד יחסית, מנסים אסתה ורהל לגדול בשקט כנגד כל הסיכויים, ונכשלים.
הספר הזה נשאר איתי, במחשבות, גם הרבה זמן לאחר שסיימתי לקרוא אותו, וכנראה שישאר עוד זמן מה. אולי אלה התיאורים המיוחדים של הסופרת, שבהתחלה נראים מסובכים, לא קשורים ומורכבים, אך עם הזמן נהיים יפים ויפים יותר, קולעים למטרה ולרגש ומכאיבים; אולי זו המומחיות המדהימה שבה היא ארגה סיפור כואב שלם לא מההתרחשויות המרכזיות והברורות שבו, אלא מהקטנות והבלתי מורגשות, אצל כל אדם, אלו שגורמות לאדם פגוע לברוח ולאדם נורמלי לעולל דברים נוראים - כמו מילה אחת לא טובה שנאמרה ברגע לא מתאים; ואולי זו פשוט העובדה שהוא עצוב מתחילתו עד סופו, שלמרות שהמלנכליות שבו אמורה היתה לכאורה לדחות את הקורא היא דווקא הגבירה את תחושת האותנטיות, גרמה לדמויות ולסיפור לקרום עור וגידים, ריגשה והכאיבה עד אין סוף.
למרות הטרגדיה העומדת במרכזו, הספר הזה יתאים בעיקר למי שמחפש פחות התרחשויות ומוכן לעמוד בפסקאות שלמות מלאות תיאורים, בעיקר כאלו של רגש ולאו דווקא של רקע פיזי; הוא דורש הרבה ריכוז, השקעה ומאמץ בקריאה, דבר שהרבה קוראים לא מאד אוהבים בספר, ולכן מתאים בעיקר למי שהקריאה בשבילו היא יותר חוויה מאשר דרך להעביר את הזמן... ובקיצור, מומלץ לקורא המתמסר, הרגיש והמוכן לקבל סוף שאינו טוב וגם אינו אופטימי.

ספר יפה, עצוב. הנושא שלו הוא האסורים במגע בהודו. יש בכתיבה שלה הרבה כוח והיא מזכירה קצת את סלמן רושדי מורכב ופיוטי

קריאה ראויה וחשובה, בעיקר לאנשים שמסתובבים חודשים בהודו בלי להתעניין בכלל במה שמתרחש שם.
אבל לי היה קשה מאוד עם כמה דברים. כמו שאחרים כאן ציינו, משחקי הפונט הם פשוט מאוד מאוד מעצבנים. הדבר השני והיותר מהותי מבחינתי הוא שיש משהו מזלזל בצורת הכתיבה של הסופרת. הספר שופע במשפטים כמו "באותו רגע היא הרגישה זעם אדיר מאוד", או "הוא עדיין לא ידע שכל עולמו הולך להתפרק לרסיסים". אני מבין שלאנשים רבים זה לא הפריע בכלל, אבל לדעתי משפטים כאלה אמורים לנבוע בראשו של הקורא מהקריאה עצמה, ולכן בהם צורך. זה קצת כמו קולנוע הוליוודי, שכל כמה דקות אחת הדמויות תאמר משהו כמו "אז מה שאתה בעצם אומר הוא ש... ושאנחנו חייבים ל...". חבל.
אבל חוץ מזה, ספר אמיץ ויפה ועצוב.