ביקורת ספרותית על אלוהי הדברים הקטנים מאת ארונדהטי רוי
בזבוז של זמן

---

את הספר קראתי בהודו, בנסיעות הארוכות.
ראיתי את הצבעים, הרחתי את האוויר שעליו מדברת הסופרת, אבל קשה היה שלא להרגיש איזה לעג לקורא המערבי.
התיאורים הרבים- "אלוהי בדברים הקטנים" היו רוב הספר, ובין תיאורי הזבובים והצבעים אי אפשר שלא לשים לב לחזרה על תיאורים מסוימים, אפילו בדפים מקבילים.
"כמו דם" ואז "כאילו היה דם". דמיינתי לי סופרת שמסמנת לה דברים שנראים לה טוב כדי לחזור עליהם בהפרש כמה משפטים.
כך הרבה מאוד משפטים ותיאורים חביבים בקריאה ראשונה הפכו מעיקים ומיותרים בקריאה שלישית. רבים מהרעיונות חזרו על עצמם בערך כמו משפט טוב בשיר שמוכנס בפזמון כדי שחלילה לא יפספסו אותו בבית הראשון.
גם סדר האירועים היה מבולבל, כמובן שבכוונה, אבל צפוי להחריד. בעמוד 78 כבר ידעתי מה יקרה בסוף הספר וכל המסתוריות ובניית נוף אווירה וכו' כבר לא נקראו.
קראתי הרבה ספרים בהם ההיסטוריה, הרקע והעלילה היו עוצרי נשימה. פה לא המקרה.
בשלב מסויים תהיתי אפ פרות יכולות לעכל ספר או אם אוכל למצוא את הסופרת ולהכות אותה בראש עם הכובד שלו, אולי כך תבין שכל העלילה ללא התיאורים זה בערך 40 דף...
אז ראיתי במו עיני שהודו צבעונית, מסריחה וישנה צפיפות מטורפת. תיאור חייה של דמויות משניות מידי סירבל ושיעמם ואחרי שפניתי לכמה מקומיים ומערביים שבקיעים בתרבות ההודית וריחרחתי על האסורים במגע גיליתי כמה בדיוני הסיפור. רומנטיקה ותמימות וגם אכזריות ומציאות חיפשה הסופרת, אבל אני לא בטוחה שהיא ידעה הבינה משהו על מה שהיא כותבת אם אסורים במגע וכל ענייני הקאסטות הם דבר שולי.
בקיצור לא הבנתי מה ההתלהבות.

» ביקורות נוספות של דובה
» ביקורות נוספות על אלוהי הדברים הקטנים