ספר זה מכיל 175 עמודים בלבד - הנחלקים לחמישה חלקים, חמישה סיפורים שונים על אותו הגיבור - ובכל זאת התקשיתי להתמיד בקריאה.
מורקוק, כהרגלו, מתאר בשפה עשירה ומרובת שמות תואר את קורותיו של אלריק ממלניבונה, אשר תלוי בחרבו הניזונה מנשמות אויביו ואהוביו.
דמויות רבות יש בספר זה: חברים ואהובות, קרובי משפחה ואחים לנשק. חלקם יפלו על החרב, חלקם ישארו בין החיים.
תיאורי הקרבות מפורטים וגרפיים מדי לטעמי, קיימים רגעים "רדומים", והחזרה לספר בכל פעם לא הייתה חוויה המלווה בקריאות התלהבות.
אבל חלקים מסוימים בספר היו נהדרים: החלק הראשון, שבו שב אלריק אל עירו אימריר כדי לכבוש אותה, והחלק השני, שבו הוא תר אחר ספר עתיק שחיברו האלים. גם הסוף היה מיוחד מאוד.

יש דבר-מה מרתק ומקסים בקורות מסעותיו של אלריק המיוסר תמיד, וזו העובדה שמשעממים ולא מושכים ככל שיהיו, שופכי דמים ומכשפים, מעייפים ומכבידים, הקריאה בספריו של מורקוק תמיד תהיה כמו שיבה הביתה לאחר מסע ארוך ועצוב.

והנה ציטוט אחד, שבגללו - ולא רק בגללו - כדאי לקרוא את "חרב השאול", והוא מהווה את תמצית קיומו של אלריק ממלניבונה:
"אלריק נאנח ובדבריו השקטים נשמע יאוש. 'בלא אלוהים ורגישות לסדרי הדברים או מודעות לגורל הרי שנחמתי האחת היא לנסות להסכין עם האנרכיה. כך אוכל לשקוע בתוך התוהו-ובוהו ולדעת לבטח שכולנו נידונים מן ההתחלה, שהרגע החולף שאנו עוברים בו בתוך הזמן הוא חסר-פשר וארוך. אז אוכל לקבל את העובדה שאנו יותר מאשר שכוחים, מכיון שמלכתחילה לא היה דבר שישכחנו. לעתים יש בכך נחמה ולעתים הדבר מזעזע ואני צופה בעצמי בזועה ותוהה מדוע אאמין באנרכיה וברשע, כאשר יש כה הרבה ראיות המוכיחות את ההיפך'..."

קריאת ספר זה הייתה כמו קריאת ספר שירה, ולדבר היו יתרונות וחסרונות.
החסרון הגדול ביותר של הספר, הוא השפה הגבוהה. אינני חובבת של שפה רזה ועלובה, לכן שמחתי לגלות מילים יפות בכריכה האחורית ובעמוד הראשון, אבל ככל שהמשכתי לקרוא את הספר, לפחות בשני החלקים הראשונים שלו, הבנתי שייתכן כי המילים היפות באו על חשבון התוכן. התחלתי לתהות איפה העלילה, מה המשמעות של כל זה, ואפילו חשבתי להפסיק את הקריאה באמצע.
אולם אז הגעתי אל היתרון שבחלק השלישי, הנפתח בפרק 46 בערך וממשיך עד הפרק האחרון (109). חלק זה נכתב בשפה נפלאה ונעשה מובן יותר ומהנה יותר לקריאה. התיאורים מעניינים, הנופים מקבלים צורה (נופי הלב ונופי העולם), והקורא מקבל פיצוי נהדר על עגמת הנפש שהביאו שני החלקים הראשונים. כמו כן, יש כמה משפטים שראויים לציטוט.
הפרקים הקצרים (באורך של עמוד או שניים), ההרהורים הרבים מספור והמעבר מנושא לנושא, הזכירו לי את "הקרח והטיטניק" המעניין של יאן קפלינסקי.

במשפט אחד: ספר טוב לאוהבי המחשבות והמילים, אבל למרות האמת והדימויים הנפלאים, לא התרגשתי.

ברונו בן התשע חוזר מבית-הספר ומגלה שחפציו נארזים בארבע תיבות עץ גדולות. כאן מתחיל סיפורו המרתק של ילד גרמני סקרן וחובב תגליות, אשר נשלח הרחק מביתו הגדול שבברלין אל אזור מבודד כאשר אביו מקבל קידום בעבודתו המסתורית. ברונו לא יודע במה אביו עוסק בדיוק, הוא יודע רק ש"לנאצירר יש תכניות גדולות בשבילו". הוא יודע רק שהוא רוצה להישאר.

בגוף שלישי, דרך עיניו התוהות של ילד שובב, מתאר ג'ון בוין את אחת התקופות הנוראות ביותר בהיסטוריה מבלי להשתמש במילים "שואה" או "השמדה" אפילו פעם אחת.

גדולתו של ספר זה היא בפשטות שלו, בשפה הקלה, הקולחת, בחזרה הילדותית על תיאורים מסוימים, בהסברים ההגיוניים שברונו מוצא לתופעות בלתי הגיוניות בעליל.

הדמויות אמינות ומדויקות: גרטל, אחותו הגדולה של ברונו - "המקרה האבוד", סגן קוטלר השנוא, אבא הטוב, שלא יכול להיות רע אם הוא אבא של ברונו, אמא, שמנוחות הצהריים שלה מתארכות, מריה המשרתת השתקנית, ופאבל - המלצר שפעם היה מישהו אחר, בחיים אחרים.

הדיאלוגים חזקים, בייחוד השיחות עם שמואל, ילד שברונו פוגש במסע התגליות שלו, ילד שחי מעבר לגדר, יחד עם "אנשי הפיג'מה", ושאלות שנשארות לא פתורות מקבלות את המענה המצער על-ידי הקוראים.

הבעיה היחידה הייתה בעריכת התרגום ("אמר אמא", "המשיך הגשם המשיך לרדת" וכו'). גם הסוף היה ידוע לי מראש, כי צפיתי בסרט הנהדר בעל אותו השם, אבל מלבד זאת, בדיוק כמו ברונו הסקרן, לא יכולתי לעצור את סקרנותי ולהפסיק בקריאה.

מומלץ בחום!

הספר הזה נפתח בסיפור שגרם לי לרצות לזנוח אותו באמצע ולברוח אל ספר אחר. כך זה נמשך עד הסיפור השישי, שם המצב משתפר. הסיפור השביעי "אהבה אפשרית" מומלץ ביותר. אחר-כך יש עוד נפילה.

יש לה, למירי רוזובסקי, שפה פשוטה, יום-יומית. יש בזה משהו זול, אבל גם נעים, זורם. אהבתי חלק מהדימויים שלה. אהבתי את הרמיזות ללא אמירה מפורשת. אהבתי את החזרה כמה שנים אחרי לגיבורי הסיפורים, שרובם לא היו "גיבורים", אלא בני אדם.

יחד עם זאת, משהו היה לי חסר. לא התרגשתי. לא רציתי לחבק את הדמויות ולאמץ אותן אל לבי. הרגשתי: "נו, טוב. עוד בחורה שלא הלך לה. עוד איש שהחיים שלו הם לא כמו שדמיין".

אבל היה משפט שתפס אותי ולא מרפה. "מי שאוהב את מי שלא יכול לאהוב אותו מחפש את הכאב", וכאן טמונה תמצית הספר, אם לא תמצית העולם כולו.

תקראו רק אם יש לכם סבלנות.
וסלחנות.
בהצלחה!

רלה היא נערה רגילה שמאוהבת בנער רגיל וקונה וידאו. עד מהרה יתברר לקורא כמה הכל מיוחד. כריסטופר פייק אמנם פותח את הספר כסרט אמריקאי נבוב, אבל ככל שחולפות המילים, הקורא נסחף אל תוך עלילה נפלאה ורבת מסתורין.

הווידאו של רלה מקליט את חדשות המחר. תחילה היא מהמרת על משחק בייסבול, אחר-כך מנסה למנוע תאונה, ובסוף להציל את עצמה. אבל ממי עליה לברוח?

כל היסודות שנבנו מתמוטטים.
הקורא נשאב אל תוך העתיד, אל עולם של מדע מתקדם ורמזים נסתרים. עולם של כאוס. עולם שאיבד כל תקווה.

קניתי את הספר כשהייתי בת 9, והבנתי חלקית. תיאורי הכימיה והפיזיקה טשטשו את עיניי, ובכל זאת, קראתי אותו ארבע פעמים לאורך השנים, ואני מאמינה שאקרא גם בפעם החמישית והשישית, כי לקרוא את "האויב הנצחי" גורם לך לרצות להודות למי שכתב אותו. אז אני אומרת: "תודה" ו"קריאה מהנה".

לא תתחרטו.

נושא האנתולוגיה, "רגש ושכל", מאפשר ליוצרים לקחת את הקורא אל עולמות רבים ומגוונים, החל מחייהם של חבורת שודדים רוסית, דרך שגרת ימיה של רווקה תל-אביבית ועד בגדד הרחוקה.

כיאה לספר שנכתב על-ידי מספר מחברים, רמות הסיפורים שונות. קיימות יצירות שמביישות את המונח "יצירה", ומנגד, יצירות אחדות שראויות לכל הכבוד וההוקרה.

בין הסיפורים המומלצים: "אני יודעת לספור עד מאה", "עזיזה", "דלתא 9", "קאמה מנאס", "מלחמה ושלום בצידה", "המים".