הסבא של האיש שלי עלה לארץ בשנת 1932. קדמה לכך שליחת בנו בכורו, חנן, לבית הספר החקלאי בבן שמן. גוסטב שלוחאאור עזב בית גדול, כזה היאה למעמד ביניים, קליניקה של רופא עיניים מצליח ומעמד מאוד מוערך בקרב הקהילה בה הוא גר. הצטרפה אליו מריאנה אשתו ובתו אליזבט – אלישבע. מה ראה גוסטב בשנים האחרונות לפני עלייתו ארצה, שלא ראו יהודים אחרים? אני שואלת את האיש שלי. הוא לא יודע. מעולם לא דיברו על כך בבית שלהם. אני סקרנית לדעת ואין כבר את מי לשאול.

אני קוראת את רקוויאם גרמני בשקיקה. מחפשת בין דפיו תשובות לשאלות שמטרידות אותי מאז ומתמיד. למה? איך זה קרה? מוצאת בין פרקי הספר מערכת סבוכה של יחסי אהבה, קנאה, חיבוק ודחיה בין גרמניה בצורותיה השונות ובין היהודים שלה, אלה הדבקים באמונתם, אלה החופשיים וגם אלה המומרים מרצון. כמעט מסיימת את הספר ועדיין רחוקה מהבנה. 200 שנה - עד מלחמת העולם השנייה - של מערכת יחסים מורכבת ובלתי אפשרית מגוללים בין דפי הספר המצוין הזה. ספר היסטוריה רהוט, עשיר ומקיף מאוד.

האם אתם הייתם נשארים בגרמניה בתקופה זו או אחרת של הספר? האם הייתם עוברים לגור בגרמניה עכשיו?

"אם עד 1989 הלכו הקהילות היהודיות ופחתו והצטמצמו – בשל ילודה שלילית והזדקנות הקהילה – ומספרן עמד על כ-50 קהילות ובהן 30,000 חברים, הרי שמספרם מגיע היום ל-104 קהילות ובהן כ-105,000 חברים. מספר החברים בקהילה נע בין 200 ל-12,000. אחוז דוברי הרוסית נע בין תשעים למאה אחוז. בהתאם לכך, החיים היהודיים הפכו מגוונים יותר." מתוך המאמר: החיים היהודיים בגרמניה. מאת שרלוטה קנובלוך.

בשבוע שעבר ביקרתי, שוב, בגרמניה, יש לנו קרובה שהולכת ומזדקנת – השנה היא תחגוג את יום הולדתה השמונים - ואני נוטה לבקרה לעיתים קרובות – פעם פעמיים בשנה. נעים לי לבקר שם. הכל כל כך ירוק ויש הרבה מים ואנשים מאוד אדיבים והרחובות נקיים. ואין שום זכר למה שהיה שם. אלה אם הוא ספון בתוך מרתפי ארכיון או במוזיאונים. הכל שקט.

גוסטב הקים יחד עם חברים אחרים את רמות השבים. הוא עזב את הפרקטיקה של רפואת העיניים אליה חזר רק באחרית ימיו, והקים את "קבוצת מגדלי ירקות" או בלשון יומיום – הירקנים. לפועלו עד הרחוב הקרוי כך, בו הוא התגורר עד יום מותו.

ואני. אני נותרתי עם השאלות.

ספר מטלטל, במיוחד לאדם שיש לו קרובים בארצות סמוכות למדינת המילקי.
אתחיל מהכישרון המיוחד שבכתיבת הספר על ידי עמוס אילון, בכל מצב המתואר בספר מדליק המחבר זרקור על דמות ייצוגית, בין אם היא יהודית, מומרת או נוצרית גמורה, כדי להבהיר ולהמחיש את הנושא. כך אנחנו פוגשים את בובר הפטריוט שהופך למחפש של הגדרה חדשה של היהודי, קוסמופוליטי ורחב אופקים לכאורה. הדוגמה הבולטת ביותר היא משפחת שלום, שבה האח הבכור הוא פטריוט גרמני שנופל בקרב בוורדן, וחרף זאת אין לאח האמצעי מקום באקדמיה הצבאית, כי היא נוצרית באופייה, ולבסוף גרהרד ההופך ברבות הימים לגרשום שלום המוכר לנו.
אין זה ספר תאניה על המסכנות היהודית, אלא מסגרת שבה מסתיים המבנה החברתי הגרמני, של שושלת הבסבורג, ושלטון היונקרים והאצולה מקבל ביטוי חדש. בעצם מי שחושב על זה הם שולטים עד היום בגרמניה. כמו, טיסן, קרופ ועוד. בשינויים אלו מוצאים היהודים הגרמנים דרך להתברג בכלכלה ובחברה הגרמנית.
זה לא הופך אותם לכשרים מוחלטים בעיני החברה הגרמנית ואנחנו יודעים את התוצאות.
המוח היהודי בא לידי ביטוי במדע כמו פריץ האבר היהודי שזכה בפרס נובל על יכולת הפקת אמוניה, והגדיל עשות בהפקת גזים שחשב כי יסיימו את מלחמת העולם הראשונה, ביניהם ציקלון B שכיכב במלחמת העולם השנייה. בצד זה סופרים כמו היינה ואחרים.
הספר מותח, למרות שכולנו מכירים את סופו. והמסקנות שלו די ברורות, אין אפשרות למחוק את האנטישמיות, היא חבויה אי שם בתודעה הנוצרית, ותפרוץ בכל רגע של קושי כלכלי, חברתי או פוליטי.
אולי כדאי להביט על צרפת וארה"ב כיום שבעקבות המאורעות שם, אנו מתברכים בעלייה ממדינות אלו.
לדעתי זהו ספר חובה, לכל יהודי וישראלי. מה עוד שהוא כתוב בצורה נפלאה.

רקוויאם גרמני מאת עמוס אילון הוצאת דביר
רקוויאם הינה יצירה מוזיקלית הנכתבת לטקסטים של טקס האשכבה הקתולי. בספר רקוויאם גרמני מציג המחבר בפנינו את התרבות הגרמנית מהזווית היהודית מהמאה ה-18 ועד לדעיכתה עם עליית הנאציזם.
עמוס אילון – סופר ועיתונאי בעתון הארץ. כתב בזמנו סדרת כתבות על יהודי צפון אפריקה שתוארו על ידו בתיעוב וללא חמלה ובכך גרם לסערה גדולה. ב-2001 פרש ללימודי משפטים והיסטוריה. בשנת 2004 השתקע באיטליה עקב אכזבתו מן המדיניות בארץ וב-2009 נפטר מלוקמיה.
בספר זה בחר המחבר להתחיל בתיאור כניסת משה מנדלסון כנער בן 14 בשנת 1743 בשערי ברלין דרך השער היחיד שבו הותרה כניסת הבקר והיהודים.
עד שנת 1669 נאסר על היהודים לחיות בברלין ובסביבתה. באותה שנה לאחר גירוש יהודי וינה הסכים פרדריך הראשון לקלוט 50 יהודים עשירים לברלין בזכות כספם לשם מימון מלחמותיו. בשנת 1710 הסכים גם לבטל את חובת נשיאת הטלאי הצהוב תמורת סכום נכבד ובמס מיוחד אף לרכוש בתים ותמורת הון רב הותר להם לבנות בית כנסת ובלבד שלא יבלוט ברחוב.
בשנת 1750 פרסם המלך "חוק מתוקן" ליהודים שהחמיר את ההגבלות עליהם. העובדה האירונית היא שהיהודים התיישבו בחבל הריין ובעמק הדנובה עוד בתקופת הרומאים ובמקומות מסוימים אף הקדימו את העמים הקדומים כגון: הקלטים, הבלטים ,הסלאבים הסקסונים, הבווארים והפרוסים.
מנדלסון מסמן בעצם את תחילת עידן ההשכלה ועם זאת עדיין שמר על חוקי הכשרות והמצוות. ספרו, "דיאלוגים פילוסופים" וספריו הנוספים הציבו את מנדלסון כבולט בן הסופרים הגרמנים והוא החל להתפרסם כ"סוקרטס הגרמני". הופעלו עליו לחצים רבים על מנת שיתנצר אך ניסיונות אלו רק הרגיזו אותו. שנים לאחר מכן הציע בנו, פרידלנדר את "הטבילה היבשה", צירוף קולקטיבי של היהודים לכנסיה הלותרנית על בסיס ערכים משותפים של שתי הדתות ומבלי להכיר באלוהותו של ישו. טלר הפילוסוף ואיש הדת הפרוטסטנטי דחה הצעה זאת בטענה שאין הדתות שוות ועל היהודים להכיר בעליונות הנצרות. חבל שפרידלנדר לא זכר שטלר פנה לאביו,משה מנדלסון, בעבר והקשה עליו בשאלה "מדוע כמאמין לאלוהים האב לא יאמין גם לאלוהים הבן?" שאלה שנענתה בתשובה האלמותית של מנדלסון "שאין הבן יכול לרשת את האב כאשר האב הוא נצחי".
איילון מצליח לספר את הסיפור הטראגי של יהודי גרמניה ולתאר ולהסביר את כישלונם החרוץ בניסיון להתמזג עם העם הגרמני למרות השתדלותם הרבה ועל אף היותם מוכשרים עם הישגים רבים בכל תחומי התרבות שלא הצליחו להסיר מעליהם את משקולת היותם יהודים.
בשל חסמים ליהודים במשרות ממשלה ובאוניברסיטאות הוכפל מס' ההתנצרויות בין השנים 1812-1819. פעולה שלוותה בבוז גם מצד היהודים וגם מצד העם הגרמני אך זאת הייתה הדרך היחידה לעקוף את חוקי ההגבלות השונים על היהודים.
אילון מצליח לשזור את סיפורם של האישים היהודים הגדולים של אותה תקופה. לדוגמה: בתחום הספרות את היינה, ברנה, קפקא, ורפל, צוויג, וולפסקל, ברוך וקראוס. בתחום המדעים: וילשטטר, הבר, ארליך, איינשטיין ופרויד. בתחום המוזיקה: מאהלר, וייל, שנברג ופליקס מנדלסון. הצלחתם בשיא הזוהר בתקופת רפובליקת ויימאר הייתה שיא הפריחה התרבותית בכל קנה מידה והנפילה לאחר מכן הייתה האכזרית ביותר שהאנושות ידעה. מוחם הקודח של היהודים המציא בשעת הצורך את הקומוניזם וציונות מצד אחד ופסיכואנליזה מצד שני. כל זאת לא עמד לזכותם בשטף האנטישמיות שרחש בכל העת בכל אותה תקופה ושסופה ידוע כיום כשואה שאין שני לה בהיסטוריית העמים.
אקורד הסיום בספר מתאר את בריחתה של חנה ארנדט דרך הגבול הצ'כי באופן רגלי ולא חוקי עם דרכון לא תקין. סגירת המעגל הסמלית של בריחת חנה מזכירה לנו את כניסת הנער משה מנדלסון כמאתיים שנה קודם לכן.
לסיכום, החותמת האישית של אילון שהתחיל כעיתונאי ולאחר מכן כהיסטוריון מתגלה כנוסחת הפלא. אילון מציג בפנינו יריעה ארוכת טווח שפורשת לפנינו את אחת התקופות המרתקות באזור הגיאוגרפי המסעיר ביותר. חושיו העיתונאים מתגלים בספר נהדר זה וחקירותיו הרבות ניכרות בין דפי הספר. תיאוריו המפורטים של אירוחי הסלון בעת ההשכלה והנאורות, הצגת הסגנון והלך הרוח ברמה כה חיה יכולים להגיע רק מעיתונאי חוקר כמותו. נוסיף לכך את נדבך ההיסטוריון ונקבל ספר מרתק עם כמות עצומה של מידע עם מראות מקום ואינדקס מפורט המעיד על עבודת תחקיר ראויה לשבח. המחבר אינו מערב את דעותיו ורשמיו ובכך מותיר את הספר כספר היסטורי מובהק אך ללא היובש המדעי אלא עם תיבול עיתונאי משובח. ריבוי הציטוטים המובאים בפי עשרות דמויות המפתח הפזורות בספר מוסיפות תיבול מיוחד לטקסט.
האם יכלו הדברים להתנהל בצורה אחרת? האם המסלול הגרמני היה קבוע עוד מימי לותר? האם במקום בו האור חזק כל-כך, חייב להגיע החושך הנורא מכל? האם האנטישמיות שגילינו בספר תהפוך לעבר חיוור ותיעלם מן העולם?
לא בטוח שתקבלו את התשובות כתובות בספר, אך הספר הזה יוכל לעזור לכם להגיע למסקנה בכוחות עצמכם.
ספר חזק וטוב עם אמירה שלא נאמרת במפורש אלא מוצגת בפנינו כתהליך היסטורי ועיבוד המידע ועיכולו הופכים לאמירה במח הקורא.
9 מתוך 10 בסולם עמנואל
מתוך ספריית ספרי העיון של עמנואל

מתוך כריכת הספר חשבתי שאני הולכת לקרוא אוסף של ביוגרפיות - מנדלסון, פרויד, איינשטיין, ועוד יהודים מפורסמים שצמחו וחונכו בגרמניה. מה שקיבלתי למעשה זה ספר היסטוריה. ואני לא אוהבת היסטוריה.

אמנם מדובר בספר ממוקד מאוד - ההשתלבות של יהודים בחיים הגרמניים, ובעיקר בחיי הרוח והאומנות. אמנם מדובר על תקופה ממוקדת יחסית - 190 שנים שעברו מיום כניסתו של משה מנדלסון לברלין כדי ללמוד, ועד לסילוקם המוחלט של היהודים מכל משרות הניהול, התעשיה, הפרופסורה ועוד. אבל עדיין זה ספר היסטוריה. ובמפתיע - הצלחתי לקרוא אותו, ואפילו נהניתי.

טוב, נהניתי זו מילה קצת לא מתאימה, כי הספר קשה, שנאת היהודים וקשיי האקלום שלהם עולים כמעט מכל דף, והפרק האחרון, "הסוף" הוא כואב וקשה במיוחד (ומסתיים ב-1933, כך שהקושי האמיתי אפילו לא התחיל). אבל היה מאוד מעניין לקריאה. למעשה זה כן יצא אוסף של ביוגרפיות, אם כי לא במובן המסודר של מעקב אחרי אדם מסויים. יש כמה אישים שהספר עוקב אחרי מהלך חייהם בעקביות רבה. כך היה מעניין לקרוא על משה מנדלסון, על הרצל (שלא הצליח בגרמניה) ועל רתנאו. אישים אחרים (פרויד, איינשטיין) מוזכרים בתמציתיות רבה יותר. אבל אני מניחה שאי אפשר הכל במסגרת ספר אחד.

על הכריכה האחורית כתוב שזו "ביוגרפיה קולקטיבית חדורת עומק וחמלה, מסכמת עולם מופלא וחלום של השתלבות ושל סובלנות, שחרף סופו הטראגי נשאר במהותו המפעל הנאצל ביותר של העידן המודרני". אני מסכימה שיש כאן עומק, ושיש כאן חלום טראגי, אבל לא ברור מה כל כך נאצל בו.

כפי שכתבתי, הספר מתמקד בעיקר בהוגי הדעות, הפילוסופים, אנשי הרוח והאומנים מקרב יהודי גרמניה. אין ספק שקל יותר לכתוב על אנשי רוח, שתיעדו את מחשבותיהם והגיגיהם באשר לתרבות הגרמנית ולאפשרות ההשתלבות בה. אבל מלבד הערת שוליים אחת הוא מתעלם כמעט לחלוטין מהמדענים, למשל, ולי זה היה חסר. בשנת 1933 סולקו פרופסורים יהודים מכל האוניברסיטאות במדינה. המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת גטינגן, שהיתה עד אז המוקד העיקרי של המחקר המתמטי בעולם, נכחדה לחלוטין בעקבות כך, וזו רק דוגמה אחת, כך שאין ספק שהיה מה להרחיב גם בנקודה זו.

עוד נקודה קטנה שהפריעה לי זה התרגום של הספר. הוא נכתב במקור באנגלית, ומושגים כמו "טקסטים תלמודיים מימי הביניים" או "שבת הזיכרון שלפני פורים" היו ראויים לתרגום הולם יותר בעברית.

מלבד שתי הערות אלה, הספר מחכים ומלמד, אם גם כואב מאוד, וראוי לקריאה.

מומלץ ביותר - לחובבי היסטוריה וגם אקטואליה, ולכל מי שרוצה להבין כמה אולי אנחנו לא מבינים את ההיסטוריה. כתוב בצורה קולחת עם אנקדוטות מעניינות ומצליח להביא את הקורא לתחושה של התפעלות מהישגי יהדות גרמניה בעת החדשה הנמהלת באימה של הסוף הידוע מראש, הנשאר בלתי-מובן (לטעמי). תוך כדי כך, עמוס אילון מצליח להציג את האירוניה של ההיסטוריה.

זהו ספר מדהים, למרות שהוא מעיק, כי מדובר לא רק בחלק של עמנו שנרמס, דוכא, ואף הושמד, אלא גם בבעיית הקשר שבין תרבות והומניזם. התרבות הגרמנית, בתקופות מסוימות, היתה תרבות איכותית שהפכה את עורה בתוך מספר שנים לתרבות מפלצתית, כמה וכמה פעמים בתולדותיה. ובין השורות מתגלה עמנו שמגדל מדי פעם ספיחים של אנטישמיות עצמית ושל השליות ביחס לתפקיד היהודי בעולם.

אין ספק שהלקח המושמע בספר הוא שאין ערבות לתרבות אנושית איכותית אלא בשמירה מתמדת על ערכיה. ממש נדהמתי לקרוא כיצד מרטין בובר, פרויד, ואחרים, נסחפו בהתלהבות מיליטריסטית קיצונית ערב מלחמת העולם הראשונה ועם פרוץ המלחמה הנוראה ההיא. מי יכול להעלות על דעתו - מרטין בובר כמיליטריסט קיצוני וכחסיד שוטה של הלאומנות הגרמנית??

כל יהודי חייב לקרוא את הספר וכל אדם החפץ ביקר ההומניזם וערכיו.

זהו ספר מטלטל ואפוס רב עוצמה הפורס בפני הקורא את ההתפתחות היהודית באוסטריה וגרמניה לאורך תקופה של כ-200 שנים.המחבר מתאר את פועלם של דמויות בולטות בעלות השפעה מקרב העם היהודי(וזה כולל את המומרים)ובנוסף מעשיר את הקורא על ידי התייחסות לאישים/נשים פחות מוכרים אך מרתקים לא פחות.בספר המון אזכורים ליצירות,ספרים ומפעלים שידם של היהיודים הייתה בהם בעתות שונות לאורך התקופה המתוארת.
עמוס אילון מספק כאן אפשרות לבחון את מערכת היחסים הדינמית והמשתנה על פי רוח הזמן של היהודים עם העם שסביבם ומולדתם לאורך עידן שלם.
במהלך הקריאה לעיתים מתעוררות תחושות של תסכול, לאור העובדה שלמרות כל התמורות שחלו בחברה הגרמנית במעבר מימי הביניים לתקופה המודרנית,מהפכות,אמנסיפציה ורצונם העז של היהודים להיות גרמנים, תמיד איכשהו נשארו הם נטע זר במולדתם.התפרצויות השנאה העזה כלפיהם ארעו בלא קשר לתרומתם לגרמניה ומידת השתלבותם בכל תחומי חייה,לרבות נישואי תערובת באחוזים גבוהים.
הספר מספק מבט ישיר ונוקב אל עבר תקופה משמעותית שסיומה בעבר הלא רחוק, מעורר מחשבה,עתיר תובנות. מאפשר להעריך את מצב העם היהיודי בפרספקטיבה של ימינו. מומלץ בחום.

אחת השאלות בנושא השואה הינה איך זה שהיהודים לא ברחו מגרמניה כל עוד יכלו(בשנים 1933-1939 ברחו כמחצית יהודי גרמניה בלבד ונותרו בה כ-255 אלף יהודים, שרובם המוחלט הובל לתאי הגזים).
הספר "רקויאם גרמני" על עמוס אילון מאפשר לנו מבט עומק, שעבורי נתן גם את התשובה.
הפרטים הקטנים הם היוצרים את התמונה. מארג מושקע של פרטים ופרטי פרטים שנותן תמונה על יהודי גרמניה והתפתחותם ב-200 שנה שלפני השואה.
למתעניינים בתקופה ובשאלה - http://segevlaw.blogspot.co.il/2015/03/blog-post_23.html

אהבתי את הספר. ספר המגולל תולדותיה הטרגיים של יהדות גרמניה. אמרתי טראגי לא רק בגלל סופה האיום אלא גם בשל ההישתדלות העצומה להיות ראויים ולהשתייך לעם שלא היה ראוי להם. הכמיהה הנואשת להשתייכות ולמולדת, אי היכולת לראות את מה שהתבקש, הדבקות באמונה שגרמניה היא ביתם למרות שפרצופה הרע של החברה הגרמנית ,שלה רצו להשתייך, נראה בכל פעם שהיה צורך בשעיר לעזאזאל.
העובדות ידועות ואין צורך לחזור עליהן, מה שכן צריך זה לחזק את האמון במפעל הציוני ולהודות עליו.
במוסף 'גלריה' של עיתון 'הארץ' מיום חמישי 22 באוק. קראתי על יהודית סספורטס אומנית ישראלית שיוצרת בברלין, משפט אחד שאמרה האיר לי שוב את התחושה שלי כשקראתי על עשרות ואולי יותר יוצרים, הוגים, מדענים, סופרים, מוזיקאים, משוררים, מדינאים ואנשי אקדמיה יהודיים שנרמניה נתרמה מרוחם.יהודית סספורטס אמרה, (אני מצטטת מן העיתון), "ברלין היא עיר רפאים יש לה שכבה קוסמטית שמתקיימת על פני השטח. המורפולוגיה שלה מרתקת, היא לא מקבלתאת המים והחמצן שלה מבפנים אלא מהזרים".