ספר מצויין כהרגלה של מוריארטי, הספר עובר בין 2 צירי זמן מקבילים, את מבינה שקרה משהו נורא, יש רמזים מטרימים במהלך העלילה עד שבאמצע הספר את מבינה מה קרה, ואת חסרת נשימה. אני מאד אוהבת את הכתיבה שלה כי היא מאד קולחת ומאד גורמת לך לרצות לקרוא עוד ועוד, היא גם מתארת מאד יפה מערכות יחסים סבוכות, ועד כמה דברים הם ממש לא תמיד מה שהם נראים על פני השטח.
על פני השטח הארי השכן היה נראה זקן נרגן, בפועל החיים קרו, ויש סיבה מאד מוחשית למצב שלו, אותה אנו מגלים רק לקראת הסוף.
החברות בין אריקה לקלמנטיין, שגם בה יש הרבה מן האשמה, שהיא חוט מקשר בספר, אמא של קלנטיין עובדת סוציאלית, מזהה שאריקה מגיעה מבית לא מתפקד ומעודדת את קלמנטיין להתחבר איתה. הבת עושה זאת לרצות את אמה.
הספר מדבר גם המון על אשמה הורית, ואיך היא יכולה לאכול כל חלקה טובה ועל כמה רגע אחר של חוסר תשומת לב יכול לשנות הכל.

ספר מעולה, סיפור לא פשוט בכלל לקריאה. הגיבורה היא ילדה, אשר בגיל צעיר מאד כולם עוזבים אותה, והיא נשארת לבדה בעולם, בביצה, אשר נחשב למקום לא טוב ״וייט טראש״, וכך היא מוצאת את עצמה בודדה בעולם, כאשר הקהילה דוחה אותה וכלל לא רוצה לסייע לאותה ילדה קטנה ואבודה. וכך, בגיל צעיר מאד, היא נאבקת לקיים את עצמה ולשרוד לבד, בביצה.
היא מצליחה לשרוד, בעיקר בזכות עצמה אך גם בזכות אנשים טובים שראו אותה ועזרו לה, עצוב היה לראות שהיחידים שראו אותה, היו אלה שמצבם היה רע גם, השחורים בארה״ב, הסיפור הוא בשנות ה70 כאשר הם גם סבלו מאפליה רבה.
הטבע הוא דמות מרכזית בספר הזה, היו שאמרו שהתיאורי טבע מוגזמים ומייגעים, אני דווקא אהבתי אותם מאד, הטבע היה בעצם החבר היחיד של קאיה, זה שתמיד היה שם ומעולם לא עזב אותה, זה גרם לי לחשוב מה קורה בבדידות, כשאין עם מי לדבר את מוצאת את עצמך מדברת עם השחפים והפרחים, ומוצאת בהם נחמה, ויופי. קאיה למדה מכך גם את דרכי הטבע, ודרכי הביצה, ושמה לב לכל יצור חי שם. זה גורם לחשוב על כל-כך הרבה דברים שאנחנו לא רואים, כי אנחנו עסוקים בדברים אחרים ולא בהווה שמונח לפנינו, בטבע הדומם שיש בו סיפור כל כך חי.
אהבתי לקרוא את הסיפור, לקרוא את קאיה שמצאה את עצמה מחדש בטבע, ועל אלה שעזרו לה בדרך.
״מבדידות האנשים יוצאים קשים, מעטים יוצאים ממנה נשכרים״, הסיפור הזה הוא סיפור על בדידות, על הילדה שנותרה מאחור, ועל הצלקת שעשו לה כל אלה שעזבו. לכן זה גם סיפור מאד אנושי.

מכאן ספויילרים****
לא התחברתי לסוף של הסיפור, הדמות של צ׳ייס לא הייתה לגמרי ברורה, הם היו יחד תקופה ארוכה, הוא חיכה לה והיה נראה שכן יש לו עניין בה, אז האלימות שגילה כלפיה פתאום ורכושנות אחרי שכבר היה נשוי לאחרת לא הייתה מאד הגיונית, כל סיפור המשפט היה מעניין, היה יפה להראות איך העו״ד הפריך את הטענות, אך מלכתחילה היה מופרך שהיא הובאה למאסר על בסיס כל-כך הרבה נסיבתיות, מה שהדגיש עוד יותר את הנושא של prejudice. אך כאשר לקראת הסוף הוצע שלמעשה היא אכן ביצעה את הרצח, זה היה נראה לי חסר כל ביסוס, ילדה עדינה, שורדת, נכון היו הרבה תיאורים של טבע איך החיות הורגות וכו׳ אבל לעשות מעשה כל-כך מחושב, ללכת לעיר אחרת, לחזור באמצע הלילה בתחפושת, כנגד כל הסיכויים להספיק לחזור חזרה....פשוט א היה נראה לי הגיוני או תואם לקאיה ולאופי שלה. הרגשתי גם שבגלל זה לה ולטייט לא היו ילדים, כסוג של עונש שהיא הייתה צריכה לחיות עם הסוד הזה. היה לי הרבה יותר הגיוני אם נגיד זה היה קורה מתוקף הגנה עצמית, ולא כמעשה כל-כך מתוכנן.
יחד עם זאת, עדיין נהניתי מאד מהספר, הסיפור שהוא מספר שונה וחשוב, מראה עד כמה הבדידות יכולה לשבור אנשים, עד כמה משפחה זה דבר חשוב.

ספר מעולה, הקריאה לא פשוטה בלשון המעטה ומטלטלת מאד, אך גם חשובה מעין כמוה. כיהודים, למדנו בבי״ס ובסביבתנו בעיקר על השואה, פחות הושם דגש על מה קרה לאזרחים בזמן המלחמה, כמו בספר ״פרש הברונזה״ שדן במצור על לנינגרד והרעב הנוראי ששרר, גם פה נדהמתי מחדש לקרוא עוד נדבך על חיי האזרחים, הפעם בצרפת הכבושה.
יש משהו מאד מעניין ברעיון הזה, גרמניה נלחמה בצרפת והצרפתים לא המשיכו להילחם אלא פשוט נכנעו לתנאים מסוימים עם הגרמנים, נוצר ״אזור חופשי״ בו שלטה ממשלת וישי, ממשלת בובות, ואזור כבוש. ההיגיון אומר שאם הם כבר נכנעו, אז שהגרמנים פשוט ישלטו שם וזהו, אבל כמובן שהכיבוש יצר הרבה יותר מזה, מעבר לנושא היהודים שגם מדובר בהרחבה בספר, על גירוש יהודי צרפת למחנות ריכוז, מדובר גם רבות על התאכזרות לאזרחים, בדברים בסיסיים כמו אוכל, הובלטה המון העובדה שהגרמנים יושבים בבתי קפה, שותים יין ואוכלים אוכל טוב ונהנים מהחיים, בעוד האזרחים הצרפתים אוכלים בקושי מקיצוב לחם יבש, וגם זה אחרי שעמדו בתורים שעות.
גם הועלה נושא מעניין של הגרמני הטוב, דמותו של בק החייל שלא עמד מנגד והיה אקטיבי ועזר לויאן (בלי להרחיב יותר מידי), לעומת דמותו של הקצין השני שפשוט הרגיש שהצרפתים צריכים לשרת אותו ולא בזבז אף הזדמנות להראות שהוא נשגב מהם והם לא ראויים לכלום, את האוכל שהשאיר זרק לתרנגולות, כדי שחלילה ויאן וילדיה לא יאכלו...
הספר הזה עורר בי המון רגשות, האווירה הנוראית ששרתה אז בצרפת, המחסור והרעב, אלה ששיתפו פעולה בשביל עוד פיסת לחם, כל זה רק מבליט עד כמה היה קשה להתנגד, כשאתה רק מנסה לשרוד, ועד כמה גיבורים אלה שכן התנגדו, למרות ששרו בחרפת רעב ובפחד נוראי.
לסיכום, ספר לחלוטין לא פשוט, אבל חשוב, מראה את תרומת הנשים למלחמה, נושא שלא מספיק מדברים עליו, את ההתנגדות שלהן לכיבוש ומראה כמה רחוק יכולה ללכת אהבה של אם לילדיה.

מפה ספויילרים+++
נקרע לי הלב כשדניאל (ארי) נלקח מויאן לדודים בארה״ב, זה היה נוראי, ככה לקחת אותו בלי הכנה באפס זמן מהבית היחיד אותו הוא מכיר, למדינה זרה שהוא אפילו לא יודע את השפה....לחלוטין לא בטוחה שזה היה המעשה הנכון, בטח לא ככה, שגם אמרו לו לשכוח אותם ולא רצו שיהיה לו שום קשר עם הנשים שסיכנו את חייהן בשבילו.
היה רגע שהתחלתי לחשוד שהמספרת היא ויאן, כי לא התאים לי התיאור שלה שהיא נעשתה מאד פסיבית בחייה בארה״ב, ואז כשגיליתי שזאת אכן ויאן ושאיזבל לא שרדה, נשבר לי הלב שוב, שאביה הקריב את עצמו למענה והיא שרדה את המחנות אבל מתה ממה שהם עשו לה....שמחתתי שהספיקה לראות את ויאן וסופי..גם על סופי כאבתי מאד שמתה בגיל צעיר מסרטן ובכלל, לחשוב על חיה של ויאן בארה״ב שבנה בכלל לא ידע כלום על צרפת, בטח היה קשה מאד

ספר מצויין, סוחף ומעניין, ומסקרן, היות והוא מדבר על מקום רחוק שרובינו לא מכירים, אלסקה.
לני הייתה ילדה רגילה, רגילה מינוס אפילו, היא עברה הרבה ממקום למקום, ולא הרגישה שהיא מתאימה ושייכת לשום מקום. אבא שלה היה שבוי מלחמה שחזר הביתה שבור, והעביר אותם מדירה לדירה, עד שירש חלקת אדמה באלסקה ולקח אותן איתו עד סוף העולם שמאלה.
לני, שהייתה רגילה לחיים מודרנים, פתאום הגיעה לחיים אחרים לגמרי, בית בלי חשמל או מים זורמים, שירותים בחוץ, חצי שנה מבלים בלהתכונן לחורף הקשה, לדוג, לשמר את הבשר והדגים, לגדל חיות וירקות, לשאוב מים מהבאר. אין חשמל, אין טלפונים אלא רדיו כדי לתקשר, ואין טלויזיה.
ודווקא במקום הזה, הטבע הפראי והקשוח, לני מוצאת שהיא סופסוף מרגישה שייכת. הסיפור לא פשוט, ויש הרבה עליות ומורדות, חלקן גם מוקצנות, אבל מאד מעניין, ומדהים היה לגלות שגם אחרי שהיא חיה חיים נוחים עם שירותים ומים זורמים וטלויזיה, היה לה מוזר לקנות בסופר במקום לגדל את האוכל שלה בעצמה.

מכאן, ספויילרים למי שלא קרא----
הסיפור על אבא שלה ועל איך זה לחיות לצד גבר מכה היה לא פשוט לקריאה, אבל מרתק ומאלף, איך אמא שלה פשוט לא יכלה להתנתק ממנו עד שהוא הגיעה לבת שלה, ועליה היא כבר הייתה חייבת להגן, סיפור מוכר מידי של הרבה נשים שמקריבות את עצמן, עד שזה נוגע לילדים ואז הן מחליטות לצאת ממעגל האלימות. ועל הסביבה שגם כשיודעת לא תמיד מצליחה לעזור.
לא אהבתי שאמא של לני מתה בגיל צעיר אחרי כל מה שהיא עברה, אבל ככל הנראה זאת הייתה הדרך של לני לחזור חזרה, אם האמא הייתה חוזרת סביר שהייתה נענשת על מעשיה, כמה שזה אבסורד. בנוסף, זה היה קורע לב כשלני סופסוף חזרה שהשריף הכשיל אותה וכלא אותה, למרות שראה שיש לה ילד קטן ולמרות שידע על האלימות של אביה ושהיא לא הייתה מעורבת, מה שכן, בניגוד לספר אחר שקראתי לאחרונה (the giver of starts), העניין נפתר סה״כ מהר. היה מעניין לראות גם איך הבן שלה, שגדל לחיים מודרנים, כמוה מהר מאד נהנה מהחיים הפשוטים באלסקה.

לסיכום, ספר מרתק, לוקח למחוזות אחרים וגורם גם לחשוב על החיים המהירים שאנחנו חיים, עם אוכל עטוף בניילון בסופרים ומים זורמים...

ספר מאד מעניין וסוחף, קראתי בעקבות המלצה, הספר הראשון שאני קוראת של ג׳וג׳ו, אני אוהבת ספרים שמלמדים אותי משהו על תקופות שלא הכרתי, והיה מרתק לקרוא על תקופת היובש בארה״ב ועל הפרויקט המדהים הזה של ספרייה ניידת על גבי סוסים, נשמע עבודה ויוזמה מיוחדת במידה.

זה סיפור על נשים, ועל חיים של נשים בתקופה לא פשוטה, באמריקה השמרנית של שנות ה-30 ואיך בעצם הן מנסות לצאת מהמסגרת של חתונה-ילדים-מסיבות תה חסרות תכלית ולמצוא את הקול שלהן והתכלית שלהן.
הגיבורה, אליס בריטית במקור ותמיד הרגישה שמנסים לחנוק אותה ואת הקול שלה כדי שתתנהג כיאות, לכן התחתנה ועזבה לארה״ב בתקווה למצוא עולם חדש ונאור, אבל היא בעצם גילתה את אותו דבר בגרסא האמריקאית, עולם גברי דומיננטי, מאד פוריטני, הכנסייה מאד חשובה וערכי המוסר כביכול, נשים שמאד עסוקות בנראות של הדברים, ושוב היא לא מוצאת את עצמה ומרגישה בודדה מאד, גם בתור אשה שפחות מתחברת לדברים האלה וגם בתור מהגרת לארץ חדשה.
היה מעניין גם לקרוא על ההצפות ועל הגבורה שגילו הגיבורות במצב בלתי אפשרי, ועל איזה זיכרון קצר יש לאנשים, וכמה קל ללכת אחרי הסתה ואחרי הרוב, ולשכוח את כל הטוב שעשה הבנאדם לפני, ולא לראות מעבר להאשמה.

מכאן- ספויילר למי שלא קראו---

הספר כתוב היטב ומאד סוחף, יחד עם זאת, היו כמה דברים שהפריעו לי, קודם כל הדמות של בנט. היא סוג של אניגמה, הוא נסחף אחרי אליס, הציע לה נישואין מהר מאד, למרות שהייתה לו אהובה בארה״ב, ואז אחרי שחזרו לארה״ב הכל נסגר בו, פתאום הוא לא מתעניין באליס בכלל, מעין החלום ושברו, דמיין שהיא בובת פורצלן וכשגילה שהיא גם אנושית וחם לה, ויש לה דעות והיא לא מסתדרת עם העולם שלו, אז הוא מאד נסוג, עד כדי כך שהוא אפילו לא נוגע בה, ושהיא מנסה הוא נחרד.

עלו הרבה תהיות שאולי הוא הומו, אבל מצד שני הוא די חזר לחברת התיכון שלו ובסוף אפילו התחתן איתה, למרות שהיא גם ביקשה את הספר על הנישואין אז אולי באמת גם איתה לא מימש את הנישואין...נושא שנותר לא ברור וחבל. גם חבל שבכלל לא תיארו את הצד שלו, דמות מאד פסיבית מאחורי האב הדומיננטי, לא הגן בכלל על אליס, לא התעניין במעשים הנתאבים של האב, ואפילו שמרג׳ורי נכלאה הוא לא ניסה למתן את אבא שלו ורק זרק רמז קטן לאליס כמעין מוצא של הרגע האחרון.

בכלל, גם את כל הסיפור של המשפט של מרג׳ורי לא אהבתי בכלל, כל המשפט בוסס על ראיות סיבתיות מאד, אז ליד המת היה ספר ספרייה מדמם, וההסבר היחיד הוא שהספרנית הכתה אותו?! אז היה ריב בין המשפחות, אבל אולי במקרה היה לו את הספר הזה, אולי מישהו אחר היכה אותו עם הספר הזה? יש כל-כך הרבה הסברים שלא קשורים לספרנית, כמו גם מה שהשריף אמר במקור, כשואן קליב בא אליו, שהוא לא ראה את הקשר ורק אחרי שהוא הרעיל אותו הוא פתאום פעל...
אז כן, זה יכול להראות יפה על הכוח של שנאה ושל הסתה, אבל במקרה הזה זה היה נסיבתי מידי ולא ריאלי, שזה הגיע עד כדי משפט ומאסר ארוך של אשה בהיריון.
גם היציאה מהפלונטר על ידי הבת ברגע האחרון הייתה מוזרה ביותר, שלא לדבר על הסוף הסכריני כמו שאמרו כבר מעליי, לא ברור למה אליס מראש לא דיברה עם פרד והלכה לבטל את נישואיה היות וברור שגם בנט לא רצה בהם, ואיך חשבה שרק לברוח לאנגליה זה פיתרון.

הדמות של האב הייתה נוראית, שנאתי אותו כל-כך, הוא מאד הדגיש איך הרבה פעמים גם היום, יש דין שונה לגברים ולנשים, ולעולם העסקי וגם למי שמאיר אור על מעשי עוולה והרבה פעמים משלם מחיר כבד.

בקיצור, ספר לא מושלם, אבל בהחלט מעניין מאד, דמויות עשירות שמאד קל להתחבר אליהן, ומאד אהבתי גם את נושא אהבת הקריאה ואיך היא מחברת בין אנשים.

כרגיל אשכול נסו לא מאכזב…ספר קולח זורם לוב היטב וכרגיל גם מאד ריאליסטי…זה לא ספר פיל ג’וד בדיוק ההפך …יש כאן אמירה נוקבת על הורות ועל הבעיות שעולות ממנה…דיכאון אחרי לידה…שילוב בין עבודה לילדים…ויתורים שעושים לטובת הילדים או הקריירה והמחיר שזה גובה וכל זה דרך סיפור של 3 משפחות שגרות באותו בניין…הספר כתוב בצורת וידוי כל משפחה מספרת סוד ומתמודדת עם ההשלכות שלו; נבו מצליח לגרום לך להזדהות עם הדמויות ולחשוב מה אתה היית עושה בסיטואציה מורכבת שכזאת; להבין שהחיים הם לא שחור ולבן ולחשוב איך החלטה אחת יכולה לשנות הכל; לחשוב על מחיר העקשנות ועל מה אנחנו מנחילים לילדים שלנו…ספר טוב ובהחלט מעורר מחשבה

כמו שאר ספריה של היסלופ, היא מתארת תקופה מעניינת ופחות ידועה בהיסטוריה, כולנו ידענו בעמימות משהו שיש חלק טורקי וחלק יווני בקפריסין אבל על מה ולמה? פחות. הספר נוגע בנקודה הזאת ומעורר עניין רב, הוא מתחיל קצת לפני שהכל השתנה: שטורקיה פלשה ונוצרה החלוקה. רגע לפני יש לנו עיירת חוף תיירותית מקסימה, רגע אחרי, עיי חורבות ועיר נטושה. כמה עצוב, קראתי את הספר עכשיו ובהקשר של השריפות שהיו בארץ האנשים שאיבדו את כל רכושם מאד התקשר לי. נכמר הלב על האובדן ופה האובדן אף חמור יותר כי זה גם אובדן העיר וכל האזור שנכבש. הספר מתמקד בשתי משפחות קפריסאית-טורקית וקפריסאית יוונית שעוזרות אחת לשנייה לצלוח את התקופה הקשה הזאת, תחילת הספר מתארת את ימי הזוהר של עיירת החוף ומתמקדת בזוג שמנהל את בית המלון היוקרתי ביותר בעיר, אך עם הכיבוש, הכל משתנה והספר מקבל נימה מאד עצובה.
בסופו של דבר הספר מעניין מאד וקורע את הלב,
~ספויילר~
היה לי מאד עצוב שלמרות שהמשפחות הצליחו לברוח ולבנות לעצמם חיים חדשים , הידיעה שעד עכשיו זה המצב ושהעיירות האלה נהרסו והם מנועים מלחזור אליהם, בנוסף, לא אהבתי את הדמויות של אפרודיטי, סווארס ומרקוס. קודם כל מרקוס הוא דמות שחורה משחור, מה שהוא עשה לאפרודיטי רק כדי לנקום בבעלה שלא התייחס אליו היה ממש מרושע, שלא לדבר על הרווח שעשה במלחמה ואך כך שצפה בה נאנסת ולא ניסה לסייע אפילו. הדמות של אפרודיטי גם דמות שקשה להזדהות איתה, מצד אחד היא עשירה ומפונקת, אך מצד שני יש לה שאיפות והיא רוצה לעשות משהו היא מעצבת את המלון ולא רק יושבת בבית ועושה ילדים ומטפלת בהם, גם הדמות של סווארס מוזרה, מצד אחד כשהכל טוב הוא והיא זוג טוב, הוא נותן לה לעצב את המלון, היא משפיעה, אך בסופו של דבר עד גבול מסוים, הוא דוחף אותה למרקוס בהיעדרות שלו והשאפתנות הבלתי נגמרת שלו, אך זה מילא, כשהם עוזבים את העיר והיא נאנסת הוא כלל לא מתעניין בשלומה יתר על המידה ולא מפריע לו שהיא טסה ללונדון, זה נראה לי מהפך קצת גדול מידי.

לסיכום: הספר טוב, העלילה מאד מעניינת גם מבחינה היסטורית אך הדמויות לוקות בחסר.

אני ממש לא מסכימה עם הביקורות פה, סיימתי את הספר הזה בצער רב. הוא מספר ברגישות רבה על איך זה להיות ילדה חריגה, ועל איך היא רואה את העולם. אהבתי את הקשר המקסים שלה עם סבתא שלה שהמציאה לה ממלכות קסומות לברוח אליהן וניסתה לעזור לה להתמודד עם היומיום הלא פשוט שלה, גם אהבתי את התהליך שהיא וכל סביבתה עברו בעקבות ההתערבות של הסבתא והמכתבים, זה היה ממש מעניין להבין איך הכל מתחבר וגם איך קצת תשומת לב אחד לשני יכולה לעשות את כל ההבדל. הספר הזה שובר מוסכמות, של מה זה אומר להיות סבתא (ואף מילה על שניצלים), מה זה אומר להיות אמא (מותר שתהיה קריירה), מה זה אומר להיות ילדה חריגה, ומה זה אומר להיות כלב ״חריג״- אמסטף, ובא להראות את האנושיות שבכולנו, אני חושבת שבכולנו מכרסם הפחד הזה שיציקו לילדים שלנו בבית הספר, או אולי הציקו לנו, ולקרוא על ההתמודדות הזאת זה מאד מעניין ומעשיר, ילדים יכולים להיות מאד רעים ולהיטפל למישהו סתם כי הוא קצת שונה, או בהגדרה של אלסה ״כי היה לי צעיף של גריפינדור״, אין באמת סיבה הגיונית לרשעות שלהם, הספר גם מראה את מערכת החינוך במערומיה בכישלון שלה להתמודד עם התופעה. בקיצור, מאד אהבתי את הספר, הוא מצחיק וחמוד ואף הביא אותי ממש לדמעות. בקמן יודע לברוא דמויות מיוחדות עם סגנון כתיבה ייחודי. מומלץ בחום.

צריך לתת לספר את הכבוד הראוי לו, נכון זה לא ״החטא ועונשו״ אבל זה ספר חמוד ביותר, הוא כתוב בצורה מאד קלילה וזורמת, אך יחד עם זאת מציג רעיונות מאד מעניינים ומגניבים. העולם שהוא יוצר מאד מיוחד ומקורי, מאד נהניתי ממנו, זה ספר שבכיף אפשר לקרוא בכמה שעות ולהינות מכל רגע. הוא סוג של האח הפחות אפל של ״סופו של מיסטר וואי״ למי שקרא, מדבר על התודעה בצורה הרבה יותר לייט. בכל אופן ממליצה מאד, הכתיבה היא אכן מאד הייטקית ומתחברת למקצוע של הסופר, וזה גם חלק מהקסם של הספר.