ביקורת ספרותית על קפקא על החוף מאת הרוקי מורקמי
ספר מעולה

---

במהלך הקריאה ניסיתי לאסוף שאלות שמתחבאות בתוך הסיפורים הסבוכים. מדי פעם כתבתי לי בצד מהן. לפעמים הספר מנסה לענות על השאלות ולפעמים הוא משאיר אותן פתוחות. הנה מקבץ: האם לכל דבר חייב להיות הסבר? האם ההסבר חייב להיות רציונאלי? מהו גבול ההיגיון ומתי צריך להפסיק לחפש אותו? למה קיים בנו הצורך למצוא משמעות בדברים? האם אנחנו מפסידים דברים מסוימים כאשר אנחנו נותנים הסברים רציונאליים לאירועים שונים בחיים שלנו? האם אפשרי להסתכל על סמליות הדברים בלי לנסות לתת להם משמעות? האם אנחנו צריכים להשלים עם דברים שברור לנו שיקרו, או להפך, צריך להלחם בהם? מה גבול הבחירה החופשית? האם דווקא בהשלמה עם הגורל יש בחירה חופשית? מה מניע אותנו – קולות פנימיים? אינטואיציות? מה תפקידם ומה כוחם בתהליך קבלת ההחלטות שלנו? האם החלומות והעולם הפנימי שלנו משפיע עלינו בסופו של דבר גם בעולם החיצוני? עם מי אנחנו מקיימים את המלחמות הכי גדולות שלנו – עם עצמנו או עם החברה? איזו מלחמה יותר קשה ומסובכת?

הספר לא קל לקריאה. ולא בגלל שפה גבוהה מדי, קטעים משעממים, חוסר עניין. להפך, הוא קריא, מעניין ומושך. בדיוק בגלל זה סיימתי אותו בארבעה ימים, ובהתחשב באורכו, אני חושב שזה אומר משהו. הוא קשה לקריאה כי הוא מכניס את הקורא לתוך עולם פנימי והזוי, חסר חוקיות ודמוי חלום. אם לתחילת העלילה יש פוטנציאל של ספר ריאליסטי ונורמלי, ההמשך הופך בהדרגתיות לסוריאליסטי יותר ויותר. בנקודה מסוימת הבנתי שלתהליך הזה יש כוונה – הספר שעוסק כ"כ הרבה בחלום ומשמעותו, מחקה בעצמו תהליך של הרדמות. כמו אדם שרק שכב לישון, ובהדרגתיות הוא נרדם והחלום מחליף את המציאות. בחלום אין טעם לחפש סיבות רציונאליות לדברים מוזרים, אנחנו מקבלים כמובן אליו דברים שבמציאות היו מזעזעים או מפתיעים אותנו. כך גם הספר – בהתחלה אנחנו קרובים יותר למציאות, אבל בהמשך אין טעם לתרץ את הדברים הבלתי מובנים שקורים. הספר רומז על כך. הדמויות מחפשות הסברים – מדעיים או לוגיים, אך מורקמי דואג להבהיר שלארועים ההזויים לא התגלו הסברים כאלה. הוא משכנע גם אותנו, בעקשנות, להפסיק לחפש את ההיגיון שבדברים, ולנסות להקשיב לצליל שלהם. למטאפורה שבהם. לפעמים גם המטאפורה מאבדת את כוחה, ומה שנשאר זה ציור סוריאליסטי שכל שנותר לנו לעשות הוא להציץ בו בהתפעמות (לפעמים בתוך הציור הסוריאליסטי הזה, נפגשים עם שילובים קצת מוזרים. נושאים פילוסופיים וספרותיים מעורבבים בתיאורים גרפיים של מין ואלימות, למשל). הספר הזה הוא מבוך גדול שאנחנו הולכים בו, אבל רומז על מבוך נפשי גדול שהדמויות נמצאות בו. לא בטוח שנצא מהמבוך, אבל גם אם נצא ממנו, לא בטוח שנבין מה בדיוק קרה שם. כך שעדיף לנו להביט על הנוף לפני שאנחנו יוצאים מהמבוך. הנוף הזה יפה מאוד.

» ביקורות נוספות של scofflaw
» ביקורות נוספות על קפקא על החוף