ביקורת ספרותית על כל החיים לפניו - ספריה לעם #221 מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)

---

הדבר הראשון שאני יכול לספר לכם על מומו, זה שבעצם קוראים לו מוחמד, אך הכל מקטינים אותו למומו. אני לא יודע אם זה מעניין אתכם, אבל מומו הוא חבר שלי, ואני חושב שהסיפור שלו מעניין, אז באתי לכאן, כדי לספר אותו, ולהמליץ לכם להכיר אותו גם.

מומו הוא ילד מוסלמי, שגר בפריז בשכונה שחיים בה יהודים, מוסלמים ושחורים, זה לצד זה. יחד איתו גרה גברת רוזה, יהודיה, שעם כל הקילוגרמים שלה, כבר די קשה לה לעלות את כל השש קומות בדרך לדירה שבה הם גרים.

גברת רוזה קיימה את עצמה ברחוב בעבר, אבל בגלל הזקנה שלה, היא הפסיקה, ועברה במקום זה לטפל בילדים של נשים שעדיין מקיימות את עצמן, אבל לא יכולות לטפל בילדים שלהן, כי בגלל החוקים, אין להן סמכות של אב, ככה שהן מעדיפות להסתיר את הילד שלהן אצל גברת רוזה, כדי שלא ייקחו אותם למוסד.

ככה שיחד עם מומו, בדירה של גברת רוזה גרים גם עוד ילדים, למשל, בנניה הקטן, שתמיד שופע חיוכים, או מואיז, שגם הוא יהודי. אבל מה שראיתי ברור, זה שהקשר בין גברת רוזה למומו הוא הבולט ביותר והיחסים המיוחדים ביניהם הם אלה שבונים את הסיפור.

למשל, כששינוים מתחוללים בגברת רוזה, בגלל חוקי הטבע שמתנפלים עליה מכל הצדדים, מה שמקשה עליה לעשות דברים יומיומיים כמו לעלות עד הקומה השישית, או אפילו צרכים בסיסיים יותר, מומו נשאר נאמן לגברת רוזה ומטפל בה ברגעים הכי קשים שלה.

בגלל שמצבה של גברת רוזה מתחיל להידרדר, מומו מבין שיצטרך בקרוב לדאוג לעצמו, וככה יוצא שלמרות הגיל הצעיר שלו, הוא צריך להתחיל לחשוב כמו מבוגר על העתיד שלו. הסיפור מתאר את המפגשים שלו עם כל מיני אנשים מגוונים, כמו חמיל, מוכר השטיחים, שמלמד אותו מה זה להיות מוסלמי, או דוקטור כ"ץ, הרופא של גברת רוזה שדואג ממצבה. מכל אחד מהם הוא לומד משהו, שבסוף מעצב את מי שהוא.

למומו יש לפעמים קצת עולם משלו, ודברים שנראים לו ברורים, כמו נשים שמקיימות את עצמן, או הפלות, או איך צריכה אישה לפרנס את עצמה ואיך גבר צריך, נראים פחות ברורים לאנשים אחרים, והדבר הזה אולי מלמד הרבה על איך שהוא מסתכל על דברים ועל המצב שלו.

את הסוף של הסיפור של מומו ושל גברת רוזה אני לא אגלה, כי אני בטוח שיותר תהנו לשמוע עליו לבד. אבל אם לא דיברתי ברור עד כאן, אומר את זה עכשיו. את הסיפור של מומו באמת כדאי לכם להכיר, כי סיפור כזה יפה על אהבה, מסירות, והתבגרות של ילד, לא שמעתי כבר הרבה זמן.

» ביקורות נוספות של scofflaw
» ביקורות נוספות על כל החיים לפניו - ספריה לעם #221